הסיפורים הכי טובים

השבוע מת יונתן גפן, והשאיר אחריו בין היתר את המשפט "יונתן סע הביתה... סע לארץ ישראל", ובין שלל ההספדים ברשתות, כתבה איריס אליה כהן, סופרת ומשוררת וחברת נפש שלי, שיונתן גפן עלה פה על משהו, כי "ארץ ישראל" אינה סתם "ישראל", "ארץ ישראל" היא חלום, משאת נפש, התקומה מחורבן הבית, היא מרגשת, ואילו ישראל של היום כבר כמעט לא מזכירה את "ארץ ישראל" החלומית ההיא.

.

ובתגובות היו אנשים שכתבו לה, את טועה, ארץ ישראל החלומית עדיין פה איתנו, היא נצחית, ואחרים כתבו לה את צודקת, באמת ארץ ישראל הישנה והטובה הלכה לאיבוד. ואז בפוסט אחר שהופיע מולי בפיד, מישהי אחרת כתבה שלקח לה הרבה שנים להבין שכל שירי "ארץ ישראל הישנה והטובה" בכלל לא מתארים את הילדות שלה, שלא התרחשה בין בנימינה לעמק יזרעאל, אז האם הילדות שלה לא היתה ארץ ישראל היפה, או מה?

.

ואני מספרת את זה כי נראה לי שלכל ארץ בעולם יש מיתוס שאנשיה אוהבים לספר עליה, בזמן שבמציאות הארץ עצמה מאוד שונה מהמיתוס הזה. למשל, ההודים מתייחסים לארץ שלהם בתור האלה שהיא האם הגדולה, כולל כל היכולות של אלה והקדושה שלה, אבל במציאות, האדמה בהודו והנשים בהודו ממש לא זוכות ליחס של אלות. לאנגלים יש את אנגליה המיתולוגית שהיא ערש המשפט והנאורות וחופש המחשבה. אבל המיתוס הזה מתעלם מהאימפריאליזם הבריטי שהיה אכזרי למדי, ומבזיזת יצירות האמנות שעד היום אנגליה מסרבת להשיב, ומשיסוע של אוכלוסיות לכדי מלחמות שנמשכות עד היום.

.

ולפני כמה ימים שוחחתי ארוכות עם חבר שהוא משורר אמריקאי ושסיפר בכאב כמה הסיפור שארצות הברית אוהבת לספר על עצמה על אמריקה הגדולה והפלורליסטית מתנפץ שוב ושוב מול מציאות שיש בה איסור על הפלות, צנזורה על ספרים מסוימים, וקבוצות מיעוט בסכנת חיים יומיומית.

.

כי מה לעשות, אין הרבה קשר בין הסיפורים שאנחנו אוהבים לספר לבין מה שקורה במציאות.

.

וזה כמובן סיפור לא רק של ארצות. למשל תחשבו על נשים. ב"פמיניזם כפי שסיפרתי לבנותיי" אני כותבת שלהיות אישה פירושו להחזיק תמיד בשני סיפורים מקבילים: האחד הוא סיפור העובדות והיומיום שלך ואילו השני הוא המיתוס על תקופת החיים שבה את נמצאת: למשל המיתוס על גיל שש עשרה המתוק, זוכרות? ובכלל המיתוס על הנעורים, המיתוס על הרווקות האומללה, או הרווקות הפרועה, המיתוס על נישואי האהבה לנצח, מיתוס האימהות, ומיתוס הזקנה. וגם לגברים יש את המיתוסים הכוזבים שלהם.

.

בדרך כלל, כל קשר בינם לבין המציאות הוא מקרי בהחלט. ועדיין אנחנו ממשיכות לספר אותם ולהנציח אותם בסרטים ובפרסומות, ובכל גיל מחדש מגיעות עם ציפיות שמותאמות למיתוס הזה ואז מופתעות עד אימה מהמציאות: גיל שש עשרה לא מתוק כמו שאמרו! האימהות היא לא מה שסיפרו לנו! ומסתבר שגיל אמצע החיים, למרות המיתוס הנורא, הוא חתיכת זכייה בפיס! מי היתה מאמינה.

.

אז למה אנחנו עושים את זה? למה אנחנו מתעקשים כל כך לספר סיפורים גם כשברור שהמציאות היא אחרת?

.

הסופרת ג'ואן דידיון אמרה שאנחנו מספרים סיפורים כדי לחיות. כלומר, כדי לתת משמעות יתירה למה שקיים. ואם לחזור רגע להודו, ההינדואיזם מספר שהעולם בכלל נברא כסיפור, ומי שבראה אותו היא אלת השפה, ושבעצם כולנו מילים שלה שהפכו לאנשים, ולכיסאות, ולמזגנים ולנרקיסים. אבל במהות אנחנו הסיפור שהיא מספרת. ואם לחזור ליונתן גפן, אז אצלו הסיפור הוא מציאות, ו"ארץ ישראל" הפלאית, מושא הגעגוע, היא מקום שאפשר להגיע אליו, לקחת רכבת, או אווירון, שיובילו אותך לא לישראל, זאת עם החדשות והדאגות והיומיום, אלא אל הארץ המובטחת. במילים אחרות, אל הסיפור.

.

ולסיום אני רוצה לומר, שהשבוע העמקתי בקריאת מגילת העצמאות לקראת דברים שאני עומדת לשאת בערב יום העצמאות במרכז עינב בתל אביב, ומה גיליתי שם? שהסיפור על עם ישראל השב לארץ מוצג במגילה שלנו כסיפור אהבה! ממש אהבה רומנטית בין עם לארצו.

.

ואז הבנתי כמה זה הכרחי לנו. שהדברים יהיו רומנטיים. שיהיו בהם דמויות ברורות, וערכים ברורים, ונרטיב שאנחנו יכולים להחליט מה תחילתו ומה סופו, כי בחיים האמיתיים אין את כל אלה, הדמויות מורכבות מדי ואין לנו ממש מושג לגבי ההתחלה ולגבי הסוף של הסיפור, ולא תמיד התסריט כל כך מוצלח. ואנחנו כל כך חייבים לספר סיפור, שאנחנו מתעקשים עליו גם כשברור שהוא מתנגש עם המציאות. מה שבעיני הופך אותנו לחמודים מאוד וגם למאוד נוגעים ללב.

.

אז תספרו סיפורים יפים, ושתהיה לכולנו שבת שלום,

.

מיה טבת דיין