המציאות המדבקת

השבוע איבדתי את הקול, בגלל איזה וירוס עונתי, ובמשך שבעה ימים פשוט שתקתי. ולמרות שכולם אמרו לי להתמסר לזה זה היה קצת קשה, כי את השתיקה הזאת עשיתי בתוך החיים. שתקתי ונפנפתי למורה בבוקר. שתקתי וסימנתי עם הידיים בסופר לקופאי. שתקתי בתודה לשליחים. ביטלתי את כל הפגישות וההרצאות שלי, ואז שתקתי מול הפקידה הקבועה שלי בדואר, ובתגובה היא אמרה לי בלחש "אני לא מסוגלת לדבר כשאת כל כך שקטה" וככה שתינו ארזנו ספרים במעטפות בשתיקה. וכשיצאתי ממנה הבחנתי שבאמת בגלל השתיקה שלי כולם מסביבי יותר שקטים. אף אחד לא צעק לידי השבוע. הבית היה שקט, בחיי שנדמה לי שהילדות שלי קראו יותר ספרים. עיזבו את זה, הכלב לדעתי הפסיק לנבוח.

.

וזה גרם לי לחשוב על הדברים המדבקים בחיים. ועל כך שמלכתחילה וירוסים ומגיפות מצליחים להדביק כי הם חלק ממציאות שזו אחת התכונות שלה: היא כולה מדבקת. זה מה שקורה כשאנחנו חשות, למשל, "דאגה באוויר", כי דאגה זה דבר מדבק. כמו שגם שמחה מדבקת, וזה קורה לך לפעמים כשאת הכי לא בשמחה. האביב מדבק. ההתרגשות מדבקת. הפחד מדבק. חגים מדביקים אותך בחגיגיות, בעל כורחך לפעמים, גם כשאת לא חגיגית בכלל.

.

אז תשמעו סיפור על המציאות המדבקת. ביום הראשון שלנו בקנדה הלכנו למלא טפסים בביטוח הלאומי, וכשהגענו אמרו לנו שאין מספרים בתור אבל יקראו לנו. אז ישבנו וחיכינו שיגידו בכריזה את השם שלנו. אבל לא היתה כריזה. ומכיוון שהיינו בדיוק יום אחד בקנדה לא ידענו מה לשאול ואת מי, אז פשוט ישבנו שם בין המון אנשים ושקט. ואז, אחרי רבע שעה, יצא מאחד החדרים מישהו, ניגש אלינו בעדינות והזמין אותנו אליו למלא את הטפסים. זה היה פקיד של ביטוח לאומי, מהסוג שאמור לצעוק עלייך מאחורי הזכוכית של התא שלו, להיות חסר סבלנות ולא ליצור איתך קשר עין, אלא אם את ממש מתעכבת. אבל זה לא עבד שם ככה בכלל. הפקידים יצאו לכל אחד ואחת והזמינו אותם אחריהם למרות שזה רק לשתי דקות של חתימות.

.

ולמה אני מספרת את זה? כי אחר כך זה חזר בעוד מקומות, ובמשך כמה שבועות הסתכלנו על כל אירוע כזה בחצי גבה מורמת, כאילו, עובדים עלינו? אבל אז.... אז גילינו שהעדינות מדבקת. ממש כמו שהשקט מדבק. ומשנה לשנה בקנדה נהיינו יותר עדינים בעצמנו, ויותר רכים. ואחרי כמה שנים אחותי אמרה לי שקנדה העלימה ממני את כל החשדנות. ואני אמרתי לה, מה, מתי הייתי בכלל חשדנית? כל כך נדבקתי ששכחתי.

.

בגלל שהעדינות והרוך מדבקים, אני בכל המפגשים שלי עם קהל שבה ואומרת שאחד ההישגים הפמיניסטיים הכי גדולים שלנו יהיה אם גברים יוכלו לגדל את התינוקות הרכים שלהם. אבל ממש לגדל, לא שבוע שבועיים של חופשת לידה. אלא שנה דחוסה ומעורפלת של לילות וימים ונוזלים וחיתולים בתוך הזמן חסר הזמן הזה של תינוק. תדמיינו איך ייראו הגברים שלנו אחרי שנה כזאת, כשנדבקו ברוך ומתיקות, איך ייראה המשק שלנו, איך תיראה הכלכלה, איך ייראו המלחמות?

.

אז לסיום בא לי להדביק אתכן במשהו. לפני יומיים ביקשתי בפייסבוק שתכתבו לי רעיון ששינה לכן את הפרספקטיבה. וקיבלתי מאות רעיונות מטריפים. וביניהם מישהי כתבה לי משהו על עצים שהתחבר לי מאוד לתחושה שלי השבוע כשחשתי חסרת אונים ותקועה בלי קול. היא כתבה  שעצים עירומים בחורף לא מתאמצים להוציא עוד ענפים חדשים כדי לקלוט את האור הקלוש של השמש, להיפך, בחורף הם מעמיקים מתחת לאדמה ופורשים את השורשים שלהם למרחקים וככה שותים יותר גשם. ואז היא כתבה שהעצים מזכירים לה שאין באמת נסיבות שמגבילות אותנו מלצמוח ולהתפתח. פשוט, לפעמים, חלק מהצמיחה שלנו סמוי מהעין, לפעמים הוא קורה בשתיקה, או בהתכנסות, אבל הוא לא פחות משמעותי מהשלב המלבלב.

.

אז אתן מוזמנות לספר לי על רעיונות ששינו אתכן, או על דברים שנתקלתן בהן וששווה שנחשוב עליהן פה ביחד, ובמיוחד השבוע אתן מוזמנות גם להידבק ולהדביק אחרים, עדיף בדברים טובים.

.

ושתהיה לכולנו שבת שלום,

מיה טבת דיין