החיבוק היהודי

השבוע הוזמנתי לאחד מהבתים הגדולים של חברי הקהילה היהודית פה בסן דייגו, כדי לפגוש כחמישים אנשים שקראו מאמר שכתבתי ורצו לשמוע יותר על כל מה שקורה פה בקמפוסים וגם מה בידינו לעשות עם זה. הרבה מאנשי הקהילה היהודית פה, כמו גם בלוס אנג'לס ובסן פרנסיסקו, מתגוררים בבתים גדולים ממש, בשכונות עשירות ממש, הם עורכי דין או אנשי עסקים ובעלי קשרים עם כל מי שרק תרצו, אבל זה לא משנה את העובדה שגם מתחת לרגליים שלהם האדמה עכשיו רועדת.

 

 

וזה לא סתם רעד. בזיכרון של כולנו יושבים הסיפורים של שנת 1939, על היהודים המאוד מבוססים ומקושרים של גרמניה, שהאמינו שהם מוגנים, ושהכסף שומר עליהם או הקשרים שומרים עליהם, או סתם היותם מעורים בחברה הכללית שומר עליהם, אבל שום דבר מזה לא עזר להם ברגע האמת.

 

 

אז כשהגעתי לבית הגדול ההוא השבוע יכולתי להרגיש את זה: הקירות הרחבים והתקרות הגבוהות, אוספי האמנות על הקירות והרכבים היקרים, ובתוכם ומסביבם – חוסר השקט והפחד.

 

 

ולכן סיפרתי להם על המכתב שכתבתי לתלמידיי בסוף הסמסטר. מכתב שבו סיפרתי כמה מפחיד לי להיות פה יהודייה וישראלית היום. מכתב שהדפסתי ולא שלחתי להם במייל, כי אני מקווה שיום אחד, בעוד עשר או עשרים שנה, הם ימצאו אותו באיזה ארגז, יפתחו אותו, ויקראו אותו בעיניים בוגרות יותר. אחרות. כשכבר ישבו בעמדות מקבלי ההחלטות של העתיד. ויזכרו שפעם פעם למדו עם משוררת מישראל.

 

 

אז השבוע בבית הגדול ההוא, אחרי שקראתי להם מספר פסקאות מהמכתב וסיפרתי איך היה הסמסטר פה, פתחתי את הערב לשאלות.

והאיש הראשון שהצביע שאל: בעצם על כמה תלמידים השפעת הסמסטר?

ולרגע לא הבנתי את השאלה ואמרתי, סליחה, אתה יכול להסבר לי מה אתה שואל?

והאיש שמולי שב ושאל: כמה תלמידים לימדת הסמסטר?

ואז הבנתי מה הוא שואל.

הוא התרגש מהמכתב שלי לתלמידים, אבל לא ראה הרבה ערך בכך שהמכתב הזה נמסר לכיתה של סדנת שירה של כמה עשרות בודדות.

 

 

אולי בגלל שבמקומות מהסוג הזה הכמות קובעת, ושאלות על כמות הן שאלות חשובות. ואולי מסיבה אחרת.

 

 

ולכן כשעניתי לו התייחסתי דבר ראשון לכמות. אמרתי לו שאמנם רק 40 תלמידים קיבלו ממני את המכתב הזה, אבל כל ה-40 הללו הנם כותבים בעצמם ועורכים במגזינים וההשפעה שלהם היא על אלפי ועשרות אלפי קוראים. סיפרתי לו שבזכות חוויות הסמסטר שלי פה פרסמתי את המכתב הזה, כמו גם מאמרים אחרים בעברית ובאנגלית, במגזינים וברשתות ,והם הגיעו למאות אלפי קוראים. סיפרתי לו שעל אחד המאמרים שלי קיבלתי מאות הודעות מיהודים ברחבי העולם. וזה עוד לפני שאנחנו חושבים על הצאצאים של תלמידיי ועל צאצאיהם, איך בכלל אפשר לחשב את כמות האנשים שאת נוגעת בהם?

 

 

אבל את מה שבאמת היה לי חשוב לומר לו אמרתי לאחר מכן: וזה, שכיהודים אסור לנו בכלל לדבר במונחים של כמויות. כי אנחנו מעטים מאוד. כי בשעה שאויבינו הישירים מהווים 24 אחוזים מאוכלוסיית העולם, אנחנו מהווים 0.2 אחוזים ממנו. במלחמה המספרית אנחנו מפסידים מראש. אבל יש לעם שלנו איכויות מובחנות מאוד, ואותן אי אפשר לקחת מאיתנו. ודיברתי על חמימות הלב, על הסקרנות, הראייה הרחבה בדרך כלל, העמוקה, על ההשתייכות וההתחברות שלנו בנפש, וגם אמרתי שאולי לא כל אחד ואחד מאיתנו הוא כזה. אבל כעם אנחנו כאלה.

 

 

ואז סיפרתי לו ולקהל שמאז ה 7.10 אימצתי לעצמי מנהג חדש: לכל מי שפתח בשיחה איתי, למשל סתם במסדרון האוניברסיטה, פתחתי בכך שאמרתי "בואו נתחיל רגע עם חיבוק יהודי". כן, ככה קראתי לזה. ואז התחבקנו, ורק אז התחלנו לדבר. אני לא יודעת מה זה "חיבוק יהודי", זו המצאה, אבל הרגשתי שזה משהו שאני רוצה לתת, ורוצה לקבל, ושזה מה שיהודים צריכים ואמורים לקבל עכשיו במקום הכתף הקרה וגם שזו השפה של החום של העם שלי, שאולי בכלל לא מקובלת פה באמריקה, אבל היא השפה המקובלת עליי.

 

 

ומאז ה 7.10 הפסקתי לשאול מה מקובל, והתחלתי לשאול מה מקובל עליי.

 

 

אני חושבת שבזכות החיבוק היהודי מי שפגש אותי בחודשיים האחרונים לא ישכח אותי כל כך מהר. כי בתוך סביבה לא מאוד מתחבקת הם לפתע התחבקו עם מישהי מהצד השני של העולם. וזה גם מה שאמרתי לקהל שישב מלי בבית ההוא, וגם אמרתי להם שבתום המפגש שלי איתם, אני מזמינה גם אותם לתת לי חיבוק יהודי. גם כדי רגע קצת להיזכר מי אנחנו, יהודים זה לזה, וגם כדי שהם בעצמם לא ישכחו אותי ויבינו איך זה עובד.

 

 

וזה מה שהיה. המפגש הסתיים וכולם התרוממו מהכיסאות שלהם, ונהיה טור כזה של אנשים שעמדו לתת לי חיבוק. יהודי. והאיש הזה, ששאל את השאלה הראשונה על כמה תלמידים פגשתי, ועל כמה השפעתי, הוא היה הראשון בטור.

 

 

אני מקדישה את הטור הזה לעילוי נשמתו של אל"מ יצחק בן בשט שנפל השבוע בעזה, ושגדל במשפחה שמלמדת את העולם יום ביומו מהו חיבוק יהודי.

 

שתהיה לכולנו שבת שלום,

 

 

מיה טבת דיין