הבוטום ליין

השבוע, כחלק ממסע המפגשים שלי בארץ בחודש האישה, הרציתי בפני אחת העיריות, ובעיצומה של הפגישה, ברגע הכי סוער שלה, כשכולם הביאו דוגמאות מהחיים האישיים להסללות שעברנו, ולכל מה שהתרגלנו אליו, מישהי הרימה את היד ואמרה לי, רגע רגע, שנייה, אני לא מבינה בכלל לאן את חותרת, מה הבוטום ליין?

.

ואמרתי לה *זה* הבוטום ליין. *ז-ה!* פקיחת העיניים הזאת. מה שקורה עכשיו. האנשים סביבך שלא מצליחים לשבת בשקט מרוב שזה מסעיר אותם. זה הבוטום ליין! אבל היא ממש לא היתה מרוצה מהתשובה הזאת והיא גם קצת גלגלה עיניים ונדה בראש שלה מצד לצד כדי שאני אבין את זה.

.

ולכן במפגש שהיה לי לאחר מכן, בחוף הכרמל, כבר במשפט הראשון אמרתי לקהל שפה לא יהיה בוטום ליין. ובאמת היה מקסים ומרגש. ובכל זאת בסוף מישהי אמרה יוווו מה נעשה עם כל פקיחת העיניים הזאת, יש איזו שורה תחתונה? ואמרתי לה זו השורה התחתונה. הרי ברגע שאת פוקחת עיניים כבר לא תעשי שום דבר אותו דבר. הנה התחיל השינוי. זו השורה התחתונה.

.

בכל אופן למחרת ביקשו לראיין אותי ברשת ב' על חוק האיזוק האלקטרוני שנפל בכנסת, והתחקירנית שאלה אותי, וזו לדעתך השורה התחתונה? ואמרתי לה לא! שום חוק הוא לא סופי, חוקים נופלים וקמים ונופלים שוב, הם משתנים עם החברה שמשתנה, ועם הממשלות שמשתנות.

.

וכשניתקתי איתה את השיחה שאלתי את עצמי מה קורה שכולם כל הזמן שואלים אותי על שורות תחתונות? אולי זה המצב הנוכחי שגורם לכולנו לחפש מישהו שפשוט יאמר לנו באופן קצר וברור לאן כל זה מוביל? יסביר לנו מה הפואנטה. מה הטעם בכל זה. לאן האונייה הזאת מנווטת עכשיו, כשכולנו על הסיפון.

.

ומצד שני, הרי להיות אדם זה לחיות בלי שום שורות תחתונות. הרי אף אחד מאיתנו לא מכיר את סיפור החיים של עצמו, כלומר, את מסגרת הסיפור: איננו זוכרים את לידתנו ולא נכיר את מותנו, ועדיין נולדנו, גדלנו, התאמצנו כל כך, עדיין אנחנו משתדלים לעשות את המיטב, ללמוד ולהשתפר בזה, מאמץ של חיים שלמים, עכשיו, מה הבוטום ליין?

.

מי שלמד מדעי הרוח ודתות יודע שזו השאלה האנושית העתיקה ביותר, ועם הכי הרבה תשובות. לפעמים הבוטום ליין הוא גן העדן, לפעמים הגיהנום, לפעמים הוא תיקון שעלייך לעבור בחיים, לפעמים, כמו בהינדואיזם, עלייך להיוולד שוב ושוב במעגל לידות בלתי נגמר עד שאת מבינה שאין שורה תחתונה ושכדאי מהר להשתחרר מזה, לפעמים, כמו בבודהיזם, אומרים לך שאת מבזבזת את זמנך במטאפורות ובשאלות סרק, מפספסת את המציאות המשתנה תדיר.

.

אז בעניין הזה אני רוצה לספר לכם על פוסט שקראתי השבוע באחת מקבוצות הנשים הסגורות בפייסבוק: מישהי סיפרה שהיא איבדה את הדרך בתחנת הרכבת ושאישה שלא הכירה הסבירה לה לאיזה רציף להגיע כדי למצוא את הרכבת שלה לירושלים, ואז בכניסה לרציף כשהסתבכה עם מכונת הכרטיסים, ושוב הופיעה אותה אישה, הניחה לה כרטיס ביד, ואמרה לה רוצי רוצי שלא תאחרי. היא כל כך מיהרה שרק ברכבת התיישבה לכתוב ולהודות לה. היא כתבה לה, אני לא יודעת מי את ומה הדיעות שלך, אבל אם את כאן, בקבוצת הפייסבוק הזאת, תדעי לך שבזכות מעשים כאלה העם שלנו ימשיך להתקיים.

.

וזה מבחינתי היה הבוטום ליין של השבוע הזה. כי להצליח לחיות את החיים האלה בלי שורה תחתונה ברורה, ועוד במצב שאנחנו נמצאים בו, שאין בו שורה תחתונה ברורה, ועדיין להצליח להיות טובות, לאהוב, לשלם כרטיס על מישהי זרה, לעשות מעשה טוב בלי להבין לאן כל זה מוביל ואם בכלל זה מוביל לאנשהו - כמה גדלות צריך כדי לעשות חסדים במציאות שאין לך שום מושג לאן היא הולכת!

.

זו האישה שאני רוצה להיות. אולי גם זו השורה התחתונה של לחיות.

.

ולכל הקהל שפגש אותי החודש אני רוצה לומר שצריך המון אומץ כדי לפקוח עיניים למציאות הזאת שפוגעת בשני המגדרים, ולא לדעת לאן מובילה פקיחת העיניים הזאת. לא קל לשהות בזה בלי לקבל תשובות. אבל כל המהפיכות הכי גדולות התחילו בדיוק כך, כשהרבה אנשים פקחו עיניים. והחודש פגשתי כמה אלפי אנשים שעשו את זה. נשים וגברים. וכל זה בשעה שברחבי הארץ המון אנשים פוקחים עיניים למצב ולחיים פה ולשייכות שלהם לפה, ואין להם שורה תחתונה. ולא ברור לאף אחד לאן זה הולך. והם עושים חסדים יומיומיים.

.

בזכות האומץ הזה אני מאמינה בכולנו. וזה בעצם מה שרציתי לומר מהתחלה.

.

שתהיה לכולנו שבת שלום.

מיה טבת דיין