האיבר ששמו שייכות

השבוע יצאתי למפגשי חודש האישה בצפון הרחוק, ואיכשהו דווקא פה, מול הנופים היפהפיים של נווה זיו, אי שם ליד נהריה, אני נזכרת  שמשני צידי המשפחה שלי ניסו בתקופות שונות לעזוב את הארץ. סבא שלי מצד אבי חלם לחיות לצד אחיותיו בגבעות של הוליווד, אבל החלום הזה לא התגשם כי סבתא שלי לא הסכימה לעזוב את עמק הירדן, אפילו כשהחרימו אותם בקיבוץ, אפילו כשהבנים שלה נלחמו במלחמות ונפצעו בהן קשה.

.

וגם בצד של אמא שלי, סבתי היגרה עם הוריה לצ׳ילה כשהיתה בת ארבע, ואז הם שבו לתל אביב אחרי כמה שנים, למרות החול, העוני, וצריף המעברה העלוב שחיכה להם.

.

ולמה אני מספרת את זה? כי שתי הסבתות שלי חשו שייכות למקום הזה ולא הצליחו לחיות בלי השייכות הזאת. אילו יכלו לבחור את השייכות שלהן היו בוחרות את צ'ילה או את אמריקה וחיות חיים קלים יותר, מתוחים פחות, עם איכות חיים גבוהה יותר ועם הרבה יותר הזדמנויות.

.

אבל השייכות אינה בחירה. ובגלל השייכות שלהן לפה גם אני נולדתי כאן עם אותה שייכות שהיא כמו איבר בגוף. וממש כמו איבר בגוף, יכול להיות לך הכל במקום אחר, כולל כסף והצלחה ונוף יפה וחיים נוחים אבל לא ישתנו איברי הגוף שלך. גוף, כמו שייכות, זה כבר סיפור אחר.

.

לפעמים את בוחרת לוותר על האיבר הזה, וזה מחיר שאת מוכנה לשלם כדי לחיות במקום אחר.

.

כשחייתי בקנדה, היעדר השייכות התבטא בכך שאיש לא הבין את ההומור שלי. לא הבינו את הפחד שלי. את כל הקשרי המחשבה שלי. ואני לא הבנתי את שלהם. אני זוכרת שכשביקשתי בדיקות אולטרסאונד רגילות בהריון הביאו אלי לחדר פסיכולוגית שתבדוק למה אני חרדה כל כך... וכמה פעמים סיפרתי בדיחות חמודות ממש אבל אנשים נעלבו מהן עד כדי כך שהחלטתי להשתיק את עצמי בכל פעם שעלה לי משהו מצחיק לומר. יש דברים גרועים מזה בהרבה. אבל דווקא הדברים הקטנים, היומיומיים, חודש אחר חודש ושנה אחר שנה הולכים ומצטברים. ורק כששבתי לישראל הבנתי כמה זה נעים ובריא לחיות היכן שאת מבינה אחרים ואת עצמך.

.

תחשבו למשל על צמח או על בעל חיים מאזור אקלימי אחד שמעבירים אותו לאזור אקלימי אחר. מה הסיכוי שלו לשרוד את המעבר הזה? אני נזכרת עכשיו בגן בוטני בקנדה שהביאו אליו עצים מכל העולם, והעצים שהגיעו מהחלק הדרומי של כדור הארץ המשיכו ללבלב מדי שנה בחורף הקנדי פשוט כי בארץ המוצא שלהם בדיוק הגיע האביב!

.

אז על זה אני מדברת. על איפה את מלבלבלת.

.

ואני מלבלבת פה, היכן שהחברה מגוונת, משוגעת, מסעירה, קיצונית בכל מיני דרכים, יצירתית, מוכת צער וחדווה, והחיים בקרבה מסעירים וממלאים אותי השראה.

.

ואני מנסה לזכור את זה בכל הכוח עכשיו, כשמסביבי כולם מתחלקים לשני מחנות. אני מזכירה לעצמי שכל אדם הוא הרבה עולמות, ולא סיסמה שטחיתאחת. שאין דבר כזה מזרחי ואשכנזי כי רובנו מעורבבים ממזמן. ושלכל אחד  - חילונים ודתיים וחרדים – יש מתנה עצומה לתת לתמהיל החיים הרוחניים כאן, מתנה שכגולנו מרוויחים ממנה. ואני גם מזכירה לעצמי משפט שקראתי פעם, על כך שמרבית בני האדם לא עושים שום דבר כדי להרע לאחרים. הם פשוט פועלים כדי להיטיב עם עצמם.

.

כשישבתי השבוע עם קרן מור במשכנות שאננים על במה אחת, היא אמרה שכשהרוחות סוערות בחוץ היהלום הפנימי מתלטש טוב יותר ומהר יותר. ואני חושבת כמוה, שאם נצליח לא להיסחף אחר הקריאה להתחלק למחנות, אם נצליח להבין שאנחנו שייכים למקום הזה בגלל שהוא כל כך מרובד, ושונה, ומעניין, יש סיכוי שהיהלום הפנימי שלנו ייצא מלוטש יותר מכל מה שקורה עכשיו.

.

וכן, אני מקבלת המון מכתבים וקריאות להשמיע קול נחרץ, להשתייך למחנה אחד, לעמוד על במות – אבל זה הקול הנחרץ שלי. הוא בעד כולנו כבני אדם. וזו ההשתייכות שלי לארץ הזאת. היא איבר מאיבריי. כמו שהיא איבר מאיברי כל מי שחי פה. וכפי שכולנו איברים של אותו הגוף. הלוואי שנדאג שהוא יהיה בריא.

.

.

שנזכור את כל הקולות שהם אנחנו ושתהיה לכולנו שבת שלו,

מיה טבת דיין