בית

מחר אנחנו עוזבים שוב בית. בית זמני שלנו, פה בסן דייגו, עם מרפסת שמשקיפה רחוק אל המים ואל הבתים בשכונה שמקושטים במנורות קטנות של קריסמס. הבית הזה קטן, אין בו מספיק חדרי שינה לכולנו אז אנחנו עושים רוטציה. כל שבועיים ילדה אחרת ישנה על המזרון המתנפח. הבית הזה בנוי הפוך, למטה, בקומת הכניסה נמצאים חדרי השינה ואילו למעלה המטבח והסלון והמרפסת אל השקיעות והים. התאהבנו בו ברגע שנכנסנו אליו. בצמחייה העבותה סביבו, ובחדרים מלאי המחשבה, ואפילו בזה שכל האורות אוטומטיים ונדלקים ונכבים אחרייך כמו כלבים נאמנים. אבל הוא לא שלנו, היינו פה רק לכמה חודשים, ומחר אנחנו עוזבים אותו, וכל השבוע אני הולכת עם המילה הזאת. בית.

בית. מה קרה למושג הבית שלנו מאז ה 7.10, מאז שפלשו לנו לבית, לא רק מטאפורית, אלא ממש אל תוך הבתים. אל תוך חדרי השינה והממ"דים אל תוך המיטות והפיג'מות והרגליים היחפות. לפעמים אני שואלת תלמידי כתיבה שלי במילה אחת מהו 'בית' והתשובה תמיד אחת: ביטחון. המקום שתמיד אפשר לסגור דלת מאחורי. המקום שבו אוהבים אותי. או מכירים אותי. או שאפשר להיות לגמרי אני. לחדש כוחות.

מה קרה למושג הבית שלנו אחרי שהבית נפרץ? אני זוכרת איך הדבר שהכי אהבתי בקיבוץ של סבי וסבתי  היה זה שהם לעולם לא נעלו את הבית. לבית קראו בכלל חדר. והחדר תמיד היה פתוח. וישנתי שם את השינות הכי טובות של חיי פשוט כי ידעתי עד כמה אני מוגנת ובטוחה. האם אי פעם נחוש ככה?

בית. הרבה פעמים שמעתי מישראלים שחיים פה בארה"ב, לא משנה כמה שנים, שהבית הוא ישראל. שהיא המקום שבו שוכן הלב, או שאליו הם רוצים יום אחד לחזור. עכשיו רבים מהם אומרים שהם לא יודעים אם יוכלו לחזור. ומה זה אומר בכלל המשפט הזה, "אני לא יודע אם נוכל לחזור הביתה", מה זה בכלל אומר לחוש שדלת הבית שהיה שלך נסגרה בפניך?

בית. הרבה יהודים אמריקאים מסביבי אומרים שהם הבינו לאחרונה שאם יש להם בית בעולם זו ישראל. הם שולחים כסף. הם רוצים לקנות בה בית. הם הבינו שארצות הברית היא לא הבית. כי לא ייתכן שבתוך הבית שלהם הם יעברו כזאת בגידה. חברה יהודיה שלי שנולדה וגדלה פה כל חייה אמרה לי השבוע, "את יודעת מה זה לגלות באמצע החיים שהמקום שאת גרה בו הוא גלות"?

בית. יש לי חברות שפונו מבתיהן, חברות שנסעו עם ילדים קטנים ומשוטטות בעולם, חברות שנמצאות בבית אבל הבית לא בטוח, מישהי כתבה בפייסבוק השבוע שיש כאלה שנוסעים לטרקים נועזים ואחרים שעוסקים בספורט אקסטרים אבל היא עשתה גם משהו נועז השבוע: היא נסעה להביא בגדים מהבית שלה שעל הגבול. מה קרה לרעיון שלנו של בית?

ואולי כולנו עוברים עכשיו קורס מזורז בבית: בהגנה עליו. במלחמה עליו. בשייכות או בהיפרדות. אפילו בגעגוע. ואולי הקורס הזה עוסק בשאלה איך לייצר לעצמך בית כשכל מה שאת רגילה חמק מתחת לרגלייך: היציבות והביטחון והשינה השקטה בלילה – איך את מייצרת לעצמך בתוך כל זה תחושת בית בעולם? לקראת המעבר שלנו אני מזכירה לעצמי שבכל בית חדש יש להתחיל מתנועות קטנות: למצוא את הסיר ולהכין מרק. למצוא פינה לכתיבה. מקום להטעין את הטלפון. לארגן את החפצים באמבטיה. לגלות לאט איזה אור עובר האיזו שעה מאיזה חלון. לייצר שוב פעם פינה מוכרת, מרחב בעולם.

בכל אופן בעודי עוסקת במחשבות על בית השבוע, קיבלתי הודעה שספר השירה השני שלי "לאן שנצוף שם בית" זכה השבוע בפרס על התרגום היפה שלו לאנגלית שביצעה ג'יין מדבד ויראה אור בארצות הברית בשנה הבאה. השופטים אמרו שדווקא בתקופה הזאת בהיסטוריה הנושא שלו מסקרן בעיניהם. וזה גרם גם לי לשוב ולקרוא בו. יומן פואטי של שנות המסע והנדודים שלנו ושל מה עוד? כמובן... בית.

אז אני מסיימת בשיר קצרצר שלי מהספר הזוכה הזה. כתבתי אותו כשהתגעגעתי לבית של סבי וסבתי ברחוב שמעון התרסי בתל אביב. זו היתה דירה קטנה. עם שטיחים בצבע חרדל. לאחר שמתו לא הבנתי איך נכנסנו אליה כולנו לארוחות שישי ואיך הרגשנו שיש המון מקום. עכשיו השיר הזה מתחבר לי לגעגוע שלי הביתה. לא רק לבית שלי בתל אביב, אלא למה שאולי לא יהיה יותר. הבית שהיה. השקט שהיה. הביטחון שהיה. האנשים שפעם היינו. אני יודעת שעוד יהיה שקט. עוד יהיה ביטחון. ואני כבר עכשיו גאה באנשים שעוד נהיה. אבל כרגע כולנו בין בתים עכשיו. בין הבית של העבר והבית של העתיד. אז הנה שיר געגוע -

בית / מיה טבת דיין

אֵיזֶה רֵיחַ עָמַד בַּחֲדָרִים?

אֵדֵי טִגּוּן קְצִיצוֹת מֵהַמִּטְבָּח,

עֲמִילַן סְדִינִים מְיֻשָּׁרִים

עַל מִטּוֹת בַּרְזֶל. גֶּשֶׁם מִבַּעַד לַחַלּוֹן,

אֲבַק מִלִּים הִמְתִּיק כְּטַאלְק, בְּצַוְּארוֹנֵי

הַחֻלְצוֹת פָּרַח בֹּשֶׂם שֶׁלִּפְנֵי כֵן הָיָה

וְרָדִים שֶׁקֹּדֶם

הָיוּ גֶּשֶׁם וַאֲדָמָה

וּתְשׁוּקַת שֶׁמֶשׁ וְחַיִּים.

יָשַׁבְתִּי עַל בִּרְכֵּי אֲחֵרִים.

בִּטְנָם הָיְתָה לִי גַּב, זְרוֹעוֹתֵיהֶם - קִירוֹת.

הָיָה לִי בַּיִת עָשׂוּי בְּנֵי אָדָם.

שתהיה לכולנו שבת שלום,

*מיה טבת דיין