*בין בית הנשיא לבין אדם שקנה פירות וירקות לביתו | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 5.7.2024*
השבוע נסעתי לבית הנשיא בירושלים כדי לקרוא שם שיר. כשסיפרתי לכמה חברות וחברים שלי שאני נוסעת לבית הנשיא, היו להן שלל דיעות בעניין – היו מי שחשבו שהנשיא מקסים ומי שחשבו שהנשיא לא משתמש מספיק בכח שלו בתקופה הזאת, היו מי שחשבו שהמעמד מכבד ומי שאמרו שאסור לערבב בין שירה לפוליטיקה, היו מי שאמרו לי שכדאי לנצל את המיקרופון כדי לומר דבר כזה או דבר אחר.
.
בקיצור, לכולם היו דיעות נחרצות כל כך, וכולם ניסו לשכנע אותי בדיעות שלהם, שבסוף הפסקתי לספר על זה. וכך, השבוע ארזתי בשקט את ילדותיי ואת אהובי, השתדלנו להתלבש באופן הכי מהוגן בחום הזה, ועלינו לירושלים.
.
האירוע היה מחווה לכבוד מאה שנים להולדתו של יהודה עמיחי, המשורר שללא ספק השפיע עלי ועל כתיבתי יותר מכל אחד אחר. הכנתי חבילה מספריי כדי לתת לנשיא במתנה, אבל בבידוק הבטחוני בכניסה למשכן, המאבטחות פרמו את הסרט האדום שבתי קשרה סביב החבילה, ופתחו כל ספר בעמוד אקראי ואז העבירו אותו פעמיים בסרט הנע של הבידוק – פעם אחת כשהוא פתוח כלפי מעלה, ופעם שנייה כשהוא פתוח כלפי מטה. הסתכלתי בהשתאות איך השירים שלי עוברים הלוך ושוב תחת הרנטגן.
.
בדשא שברחבת הבית היו כבר משוררים נוספים, ומשפחתו של עמיחי, וכמה אנשי תקשורת, והיתה שורה של פסלי ראש של כל הנשיאים מאז קום המדינה, כולם יצוקים בבזלת וניצבים על עמודים, ולא היה ביניהם אפילו ראש אחד של אישה אחת.
.
הנשיא הכין לילדים עמדה של גלידה בגביע וגם כל מיני סנדויצ'ים קטנים, ובפנים היתה תערוכה משיריו של עמיחי, ואני ביקשתי מהילדות שלי שישתדלו לא להכתים את החולצות שלהן עם הגלידה, ושוב נוכחתי כמה שירה וחול מעורבבים זה בזה ואי אפשר באמת להפריד ביניהם.
.
ממש כפי שהבידוק הבטחוני התערבב עם השירה. וכפי שבחוץ היתה מלחמה, והיה הצער, שהפך מנת חלקנו חודשים ארוכים כל כך, ועל המדרכות היו פליירים של הפגנות, ושלטים התנפנפו על מרפסות – כל אלו היו בחוץ וכל אלו התערבבו בהכנות בפנים לקראת הערב הזה. כי מלחמה היא דבר שמתערבב בכל, גם באיים של שקט.
.
ואני רוצה לספר פה שני דברים. האחד, אני רוצה לספר שכל מי שעלה לדבר בערב הזה קרא שיר של עמיחי. וככה, בין המשוררים והחוקרים שדיברו שם, זכיתי לשמוע את הנשיא קורא שיר והקול שלו לפתע מתרכך. ואז את אשת הנשיא קוראת שיר ומוחה דמעה. וראיתי קהל גדול יושב בשעות אחר הצהריים, ברווח שבין כותרת איומה אחת בחדשות לכותרת איומה אחרת, ומדפדף בחוברת עם שירי עמיחי, ולומד ביחד שירה.
.
זה היה רגע אחד בזמן. רגע של היזכרות במי אנחנו, מי אנחנו כשיש לנו שקט ומרחב תודעתי, כשאנחנו מתעכבים על שירה ועל דפדוף ועל מילה כזאת או אחרת, נמסים אל תוך המרחב הזה. הקלישאה היתה קוראת לזה רגע של שפיות בתוך הכאוס. אבל לא. זה היה רגע של להתגעגע אל עצמנו מאוד מאוד. בלי לדעת מתי נהיה שוב אנחנו. מתי נתראה שוב עם מי שאנחנו אוהבים להיות.
.
והדבר השני שאני רוצה לספר הוא, שאמנם למדתי מעמיחי המון על כתיבת שירה, אבל לא פחות למדתי ממנו על עשיית השירה בפועל. בחיים עצמם. על איך עושים את השילוב הזה בין שירה ומשפחה. למדתי את זה מסרטים ומראיונות איתו ומשיחות עם חברים קרובים וגם משיחות עם בתו עמנואלה, שסיפרה לי פעם שכך היו נראות החופשות המשפחתיות שלהם: הם נסעו עם אבא לכל מקום שהוזמן אליו לקרוא שירה. וכך נראו הנופשים המשפחתיים שלהם: הם תרו בכל הארץ בבתי הארחה בקיבוצים ובחדרי אירוח במושבים.
.
בבית הנשיא סיפרתי לקהל שמאז גם אני נוהגת ככה: מרבית הנסיעות והטיולים המשפחתיים שלנו הם בעקבות השירה, גם בארץ, גם בחול. והנה, גם בבית הנשיא.
.
אכב, יש סרט קצר על עמיחי שנפתח במטבח שלו ובו הוא נראה שוטף כלים בכיור ומכין ארוחת ערב לעמנואלה הקטנה. הסרט הזה הוא התשובה שלי בכל פעם שבה אני מתרעמת בתוך תוכי על כך שמרוב עבודות וסידורים אין לי זמן לכתוב. אני נזכרת בעמיחי שעומד על הכיור, ונזכרת מחדש שהכתיבה שלי נעשית בזמן החיים, בזמן המטלות. לא בפרישות, בהתבודדות, בחדר נזירי. היא נעשית בסלון הצפוף, בשיחות עם ילדותיי, בהליכה ברחוב ממקום למקום, המטאפורות הכי גדולות נמסרות לנו בתוך היומיום וכל מה שצריך לעשות הוא להיות עירניות, ואז להושיט את היד, ואז לקטוף.
.
אז עם זה יצאתי מבית הנשיא השבוע: ההיזכרות שהכל מעורבב באופן שאי אפשר באמת להפריד. שירה ונשיא. שקט ומלחמה, כלים וכביסות מעורבבים עם הדימויים הנעלים ביותר, הצער והרוגע.
.
ולפעמים הכל שאלה של לאן את מפנה את המבט באותו רגע. ואז לאן את מפנה אותו ברגע הבא.
.
עמיחי היה אלוף בזה. בלהסתכל על אותה מציאות מכל מיני נקודות מבט. ולבחור בסוף את נקודת המבט הכי חומלת והכי אנושית שבמרכזה האדם. זה קיים גם באחד השירים הכי מוכרים ואהובים שלו, שאיתו אני רוצה לסיים הפעם את הטור:
.
*תיירים/ יהודה עמיחי*
.
*בִּקּוּרֵי אֲבֵלִים הֵם עוֹרְכִים אֶצְלֵנוּ,*
*יוֹשְׁבִים בְּיָד וָשֵׁם, מַרְצִינִים לְיַד הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי*
*וְצוֹחֲקִים מֵאֲחוֹרֵי וִילוֹנוֹת כְּבֵדִים בְּחַדְרֵי מָלוֹן,*
*מִצְטַלְּמִים עִם מֵתִים חֲשׁוּבִים בְּקֶבֶר רָחֵל*
*וּבְקֶבֶר הֵרְצְל וּבְגִבְעַת הַתַּחְמשֶׁת,*
*בּוֹכִים עַל יְפִי גְּבוּרַת נְעָרֵינוּ*
*וְחוֹשְׁקִים בִּקְשִׁיחוּת נַעֲרוֹתֵינוּ*
*וְתוֹלִים אֶת תַּחְתּוֹנֵיהֶם*
*לְיִבּוּשׁ מָהִיר*
*בְּאַמְבַּטְיָה כְּחֻלָּה וְצוֹנֶנֶת.*
*פַּעַם יָשַׁבְתִּי עַל מַדְרֵגוֹת לְיַד שַׁעַר בִּמְצוּדַת דָּוִד, אֶת שְׁנֵי הַסַּלִּים*
*הַכְּבֵדִים שַׂמְתִּי לְיָדִי. עָמְדָה שָׁם קְבוּצַת תַּיָּרִים סְבִיב הַמַּדְרִיךְ*
*וְשִׁמַּשְׁתִּי לָהֶם נְקֻדַּת צִיּוּן. "אַתֶּם רוֹאִים אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עִם*
*הַסַּלִּים? קְצָת יָמִינָה מֵרֹאשׁוֹ נִמְצֵאת קֶשֶׁת מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית.*
*קְצָת יָמִינָה מֵרֹאשׁוֹ." "אֲבָל הוּא זָז, הוּא זָז!" אָמַרְתִּי בְּלִבִּי:*
*הַגְּאֻלָּה תָּבוֹא רַק אִם יַגִּידוּ לָהֶם: אַתֶּם רוֹאִים שָׁם אֶת הַקֶּשֶׁת*
*מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית? לֹא חָשׁוּב: אֲבָל לְיָדָהּ, קְצָת שְׂמֹאלָהּ*
*וּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, יוֹשֵׁב אָדָם שֶׁקָּנָה פֵּרוֹת וִירָקוֹת לְבֵיתוֹ.*
.
.
אני מברכת אותנו בחמלה כזאת על עצמנו ועל האחרים במשפחת העם הזה,
ושתהיה לכולנו שבת שלום,
.
.
.
מיה טבת דיין
כל הזכויות שמורות למיה טבת דיין @ 2024
