ביום שלישי ראיתי כיצד משהו בילדות שלי מתקשח

1.

בשני בבוקר התעוררנו לצפירת האזעקה. הראל הוציא את הילדות מהמיטות וזירז אותן לכיוון הדלת. לא היה להן מושג מה קורה. הן לא שמעו אזעקה מעולם. ירדנו בפיג'מות ועמדנו במקלט הבניין התל אביבי שלנו עם כל השכנים. הילדות התיישבו על הרצפה, כמו שהן עושות בכל מקום, בשדות תעופה, ביער, בתחנות רכבת, עד שגילו שהרצפה סביבן מלאה קליפות ג'וקים יבשות והתרוממו. עדיין לא היה להן מושג מה קורה, הן מעולם לא ראו מקלט. שכנה שעמדה עם ילד על הידיים סיפרה להן שבקיץ שעבר הם ירדו למקלט כל ערב, ושהיו גם דברים מאוד מצחיקים שקרו פה בין הקירות האלה והילדות שלי הקשיבו בנימוס אבל לא היה להן מושג על מה היא מדברת איתן. בסוף מישהו אמר שנראה לו שאפשר לצאת, ומישהו אחר אמר שהוא שמע שני יירוטים של כיפת ברזל, וכולנו טיפסנו בחזרה לדירות שלנו, ורק אז הילדות שאלו מה זה היה כל זה, רעידת אדמה?

2.

כל מקום והאסונות שלו. בונקובר פעמיים בשנה היה נערך בבית הספר תרגיל פינוי במקרה של רעידת אדמה. הילדים למדו להתיישב מתחת לשולחנות, רחוק מהחלון. לכל ילדה היתה ערכה מוכנה מתחילת השנה: בגדים להחלפה, פנס, חליפת ניילון, חוברות ומשחקים למקרה שיקח זמן להתפנות. באי ויקטוריה, שהיה סמוך לנו, הילדים תירגלו הימלטות משריפות. בהודו נערכים תרגילים בית ספריים להימלטות במקרה של צונאמי. יש להכיר את הדרכים שיהפכו לנתיבי בריחה ויש לדעת לרוץ מהר. לפני שבועיים בבית הספר התל אביבי שלנו הכניסו את הילדים מהשער האחורי כי ליד השער הראשי היה חפץ חשוד. כמעט כמו תמיד, זה היה ילקוט שנשכח, אבל הילדות התרגשו: איך הרובוט המשטרתי הרים את הילקוט באוויר, איך הרחיקו את כולם משם עד למגרש, איך נשמע הפיצוץ, ואיך ילד אחד יצטרך לקנות עכשיו את כל תכולת התיק שלו מחדש.

3.

בעשר השנים האחרונות הן למדו לזהות שלושה סוגים של דובים אבל לא סיפרנו להן שאנשים מטמינים פצצות בחפצים יומיומיים. לימדנו אותן לשחות באגמים, ללכת בשלג, לנווט ביער, אבל לא סיפרנו להן על רקטות ועל גבולות. סיפרנו את הסיפור המשפחתי שלנו ככל שידנו משגת אל הדורות שלפנינו, אבל לא נכנסנו לסיפורי גטאות ומחנות השמדה. לימדנו אותן את מפת העולם, הקטבים, היבשות, אבל את ישראל לא פרטנו עדיין לגבולותיה, רצועת עזה, יהודה ושומרון. תמיד שאלתי את עצמי עד כמה לספר ומתי הידע הזה עלול לפצוע את הנפש? והאמת היא, שכל עוד היינו מחוץ לישראל היה קל להתחמק ממתן תשובה לשאלה הזאת. עד שביום שני השבוע, בלי להתכונן, התשובה ניתנה מעצמה.

4.

אחרי שעלינו מהמקלט ישבנו בסלון ועניתי לשאלות שלהן. מה יש לומר. מעציב לספר לילדות שלך שהעולם מחולק כך, למדינות מוקפות גבולות. עד עכשיו הן הכירו את העולם דרך הטבע, בעלי החיים, האדמה. כמה תבוסה יש בלספר להן על מלחמות שמתנהלות כדי לכבוש את האדמה הזאת. כמה מיותר זה נשמע, וחסר אונים. "מי קובע?" שאלה הגדולה. "ולמה?" שאלה האמצעית. ראיתי איך סיפורי המלחמות קובעים גבולות בתודעה שלהן, מצמצמים את החופש הפנימי, את כל מה שהגנו עליו במאמץ רב בשנים האחרונות. אני זוכרת רגעים רבים כל כך בהם ראיתי ממש כיצד משהו בהן נפקח. ביום שני האחרון ראיתי כיצד משהו פנימי בילדות שלי מתקשח.

5.

כל אחת מהן אימצה גישה שונה למצב. הגדולה החליטה שזה מרגש, ובלילה התקשתה להירדם. היא המתינה לאזעקה הבאה. האמצעית ביקשה לישון אצל סבא, גם במקלט היא רעדה. הקטנה כבר תגדל לתוך זה. נראה שיהיו מחשבות שתמיד יישארו איתנו. כי ראינו במו עינינו שילדים יכולים לגדול אחרת. החברות שלהן עדיין משליכות אבנים אל המים על חופו של האי. אוספות דלעות בסתיו. מטפסות על הרים בשלג. "בכל מקום צריך להתחשל מפני משהו", כתבה לי מישהי בתגובה בפייסבוק וחשבתי לעצמי שהיא בסך הכל צודקת. בכל מקום בעולם ילדים נדרשים להתחשל. רק מה הגבול של ההתחשלות? יש גבול? על זה אין לי תשובה.

6.

ביום שני לפנות ערב מצאתי את האמצעית והצעירה יושבות על שני כיסאות מרופדים במסדרון. מכוסות שמיכות, אייפד על הברכיים ומשהו דמוי חגורות בטיחות משתלשל מהכתף.

"מתי מגיעים?", שאלה הקטנה.
"זו טיסה ארוכה", ענתה האמצעית
"לאן טסים?" שאלה הקטנה
"לתאילנד או לפריז"
"יש! תאילנד!", אמרה הקטנה שמעולם לא היתה שם.
"תתכונני להרבה קונקשנים", הזהירה אחותה, "יש לך סבלנות"?
"בטח", ענתה הקטנה.

"יופי", אמרה אחותה, "אני אודיע לך כשננחת. נחזור רק אחרי המלחמה".