1.
לא עשינו תכניות לחנוכה. לא קייטנות, לא גני חיות, לא מופעים, הוזמנו לשתי הדלקות נרות ושתיהן נופלות על אותו ערב. "שארשום את הבנות שלך לקייטנת מדע במוזיאון?" שאלה אותי איילה חברתי שתמיד מנסה להושיע אותי מעצמי, "זה כל יום עד שלוש". היא הוסיפה. זה נשמע מפתה, מה יש לומר. עבורי, בכל אופן. לגבי הילדות שלי זה סיפור אחר. במקום קייטנה ירדתי ורכשתי להן שלושה חלוקי פליס, כי הבית נהיה קר לאחרונה, וכי זו נראתה לי המתנה הכי מתאימה לילדות שכל תכניותיהן הן לבלות את שמונת ימי החג, מהבוקר עד הלילה ושוב עד הבוקר, בבית.
2.
לא מזמן אביגיל שאלה אותי, "אמא, את יודעת מה הדבר הכי טוב בחיים?", נו? הייתי סקרנית לשמוע. אחרי הכל הילדה הזאת לא דומה בכלום לילדה בת האחת עשרה שאני הייתי. לא הבנתי כלום מהחיים שלי והייתי תמימה ומסוגרת בעולמי. היא, לעומתי, ראתה עולם, מדברת שפות, התגוררה במדינת עולם שלישי, נחשפה לכל כך הרבה שיחות ורעיונות וצלילים. "הכי טוב בחיים זה לשכב מתחת לפוך ולראות אייפד", היא הכריזה במענה לשאלה של עצמה. ואחרי כמה דקות חזרה אליי עם תיקון קטן. קיוויתי שהיא תאמר ״ספר״. כמעט. "עם שוקו", היא חייכה.
3.
תגידי, אביגיל, אמרתי לה, זה הכי טוב שאת יכולה לחשוב עליו? הכי טוב? תחשבי יותר חזק, יותר חזק! לפעמים פורצת ממני האמא האולימפית. אבל אביגיל לא נכנעה למפלצת האמביציוזית מולה. "אני לגמרי בטוחה", היא אמרה. ואם אפשר שחוץ מהאייפד והפוך והשוקו גם יירד בחוץ גשם אז זה בכלל יהיה מושלם". הסתכלתי עליה וניחמתי את עצמי שזה לא נורא, קורה שהבכורים מתעייפים. ומיהרתי לאחותה האמצעית, הפרפקציוניסטית, עם אלפי הרעיונות היצירתיים בראש והתהיות הפילוסופיות ואמרתי לה, נעמי-לי, תגידי, מה הדבר הכי טוב בחיים? "מה הבעיה?" היא ענתה לי בלי למצמץ, "לשכב במיטה עם אייפד". עזבתי אותה והסתכלתי על הקטנה, גם ככה אומרים שהיא הכי דומה לי, התקרבתי לכיוונה כדי לשאול אותה משהו. אבל בסוף החלטתי לא להפריע לה. היא בדיוק שכבה על הפוף הצהוב הגדול בסלון, מכוסה בשמיכה ונראה שהיא מרוכזת באיזה עניין. לא בדקתי מקרוב מה היה שם. אולי אייפד.
4.
אני מרגישה צורך לצאת להגנתי כאן ולומר שהילדות האלה גם קוראות לפעמים ספרים. בעיקר כשמישהי מחברותי בפייסבוק מעלה תמונה של הילד שלה שקוע בתרגום החדש של "שמונים יום מסביב לעולם", או משהו בסגנון ואז אני משליטה טרור מהיר בבית, מעיפה לחדר רחוק מהעין את המסכים ושולחת אותן לספריה בסלון. הן גם עושות אמנות לפעמים, משחקות ביניהן. רבות, צועקות, הולכות לחוגים, לתנועה, פוגשות חברות, והן נסחבו אחרינו מסביב לחצי עולם במשך כמה שנים, עשו טרקים, החליפו מזגי אוויר, טורטרו כהוגן. כלומר, זה רק העניין הזה של השאיפות המצומצמות בחיים, שאני תוהה לגביו, או שאולי הן לא מצומצמות, שאיפות הפוך והאייפד, אולי אני כבר לא יודעת יותר כלום.
5.
אני נזכרת בשיחת טלפון עם חברה ששמעה אותי מעבר לקו יום אחד עוסקת בטרור האייפדים שלי, צועקת להן שבלי ספרים אין להן עתיד וכל הנוהל. החברה שלי נאנחה ואמרה, "כולנו נשמעות אותו דבר וכולנו טועות את אותה טעות. אנחנו מנתקות אותן מהדור שלהן". להגנתי אמרתי מה פתאום, הרי יש לי חברות בפייסבוק שמעלות תמונות של הילד עם התרגום החדש של ז׳ול ורן! "זה תמיד אותו הילד", נחרה חברתי בעייפות, "יש בכל העולם רק אחד כזה. ואפילו לגביו יש שמועות שהוא מזוייף".
6.
אז לקראת חנוכה החלטתי לעשות ניסוי, לוותר זמנית על השאיפות שלי לגבי הילדות ולתת להן לשאוף את השאיפות של עצמן, מצומצמות ככל שיהיו, לזרום עם הדור שלהן, ולעבור להתגורר בטיק טוק. זה די מפשט את ההכנות לחופשה. מה שצריך מבחינתי להכין זה מזרונים, שמיכות ואייפדים, לפעמים גם שוקו. אני יכולה לעמוד בזה. זה לא עולה כמו קייטנות. זה דורש הורה בבית, אבל לא הורה שמישהו מתייחס אליו או צריך ממנו משהו פרט לאוכל. אולי אפילו אצליח לסיים את כתב היד החדש שלי בחופש הזה. לא צריך להסיע לא צריך להחזיר לא צריך לתאם עם אף הורה אחר שום דבר, לא צריך להתלבש, לא צריך להזכיר שלא ישכחו לקחת מפתח לבית. הן כבר בבית. ועדיין, עם כל מה שאין בזה, יוצא שאני נותנת להן את כל מה שהן מבקשות! כל המעט הזה! האם יכול להיות שמרגע שאני מוותרת על כמה שאיפות חברתיות-תרבותיות הגענו כל כך בקלות למצב של win-win?
7.
ואיך זה יסתיים? אולי הן ינוחו וירגישו מאוששות אחרי החג ואז יתנפלו על החיים באמביציה מטורפת, מלאות בשאיפות לעתיד. אולי הן אפילו יהפכו לילד המדומיין ההוא שקורא ספרים. תהיו בטוחים שאני אעלה תמונה אם כן. ואולי – זו השערת המחקר שלי – הן ייתקעו שם, בפוך, ולא ירצו לצאת ממנו לעולם, גם לא בסוף החופש. ואיך ממשיכים משם? וכמה זמן אני אחזיק מעמד מול זה, עד שתפרוץ ממני האמא המלחיצה ההיא? באמת שאין לי מושג כרגע. אבל שמונה ימים כאלה לפנינו. אני אעדכן.