השבוע נסענו לסן דייגו. הוזמנתי לפה להיות משוררת אורחת באוניברסיטה, וללמד בסמסטר הקרוב שתי כיתות שירה, אחת לתואר ראשון ואחת לתואר שני. וכך מצאנו את עצמנו מגיעים שבוע לפני שהסמסטר מתחיל, ומאז אנחנו מנסים להתאושש מהג'ט לג, למצוא איזו מכונית, ולמפות את כל הסופרמרקטים הקרובים בנמצא.
אבל לפני שהתחלנו את כל זה, הדבר הראשון שעשינו היה ללכת ולברך את האוקיאנוס השקט.
כי אנחנו והאוקיאנוס הזה חברים ותיקים. כי גרנו לחופו כשהתגוררנו בונקובר. שמענו את הצפצוף של האניות היוצאות אל האי. נהגנו לצעוד לעומקו בשעות השפל. להפוך ולהחזיר למים כוכבי ים שנפלטו. ישבנו על החוף שלו בלילות. צעדנו על החוף שלו כשהתכסה בשלג. אנחנו מכירים אותו מכל כך הרבה שעות ועונות וכיוונים שהדבר הטבעי הראשון היה ללכת ולבקר אותו, כמו שמבקרים בן משפחה.
בונקובר יער הגשם מגיע עד המים, ואילו פה בדרום קליפורניה בחוף צומחים דקלים, אבל המים אותם מים קפואים, וכשהתקרבנו מהחניה לחוף שמענו שמגיעים ממנו קולות של נשים מתפוצצות מצחוק וראינו חבורה של גולשים על גבי בוגי בורד, לבושים חליפות צלילה שחורות ותופסים את הגלים הקרים.
אבל אז, כשהתקרבנו, גילינו שהגולשים בחליפות הצלילה הם הנשים המתפוצצות מצחוק. ושלכולן שיער לבן, ועוד לפני שהספקתי להבין מה אני רואה, אחת מהן ניגשה אלינו ואמרה לנו בוקר טוב. החברות שלה גלשו על הבטן על הגלשן וכמעט בכו מצחוק מאחוריה, ואילו היא הסבירה לנו שהן חבורה של כמה עשרות נשים, כולן בין גיל שבעים לגיל תשעים וחמש! שמגיעות לחוף שלוש פעמים בשבוע כדי, ובכן, להשתולל ביחד!
בשלב הזה היא אמרה שהיתה מציעה גם לנו להצטרף אבל, בלי חליפות צלילה לא כדאי לנו להיכנס, כי המים קפואים, ואנחנו אמרנו לה תודה ובלב אמרנו גם תודה לאל שאין לנו חליפות צלילה, כי מה, היינו עולים עכשיו על בוגי בורד? בגילנו? ואז היא הסתובבה וחזרה למים עם החברות שלה, ונפנפה לנו ואמרה "סי יו פריידיי", כלומר, נתראה בשישי! שזה בעיקר נראה לי משהו מנומס לומר, כי לא באמת קבענו שנגיע בשישי ואנחנו גם לא בגיל של הקבוצה.
עדיין לא.
אבל כשפנינו משם שאלתי את עצמי מה הסיכוי שבגיל שבעים אני אגלוש על גלים בבוגי בורד ואשתולל עם החברות שלי. ואחרי שעניתי לעצמי שאף אחת מהחברות שלי לעולם לא תעשה את זה איתי. והסברתי לעצמי שאנחנו בכלל גרים בישראל ולא בקליפורניה. והזכרתי לעצמי שאני שונאת להתרחץ במים קפואים. אחרי כל זה, אמרתי לעצמי, ואולי בכל זאת זו הדרך להזדקן, מיה?
כי ההזדקנות הנשית היא תעלומה שמשתדלים להסתיר מפנינו היטב. וכתבתי בספר שלי על כך שנשים זקנות באגדות ובסיפורים זוכות לאחד משני תפקידים – או המכשפה מפינת היער, או החמות המרושעת, שגם היא סוג של מכשפה. הן מרעילות, מניפולטיביות, שקרניות, מפחידות ממש. אבל אין באגדות נשים זקנות שגולשות על בוגי בורד בקליפורניה. ובאופן כללי אין נשים מבוגרות שמרוצות מעצמן, או פורקות כל עול, או לא מתנהלות לפי מה שיחשבו עליהן, או עצמאיות, או ספורטיביות, למרות שלפי השמועות שמתרבות סביבי, זה בדיוק מה שגיל המעבר הרבה פעמים מביא איתו.
אבל לא זו דמות האישה הזקנה שהתרבות מלמדת אותנו להיות.
ומכיוון שאנחנו לא באגדות יותר, אלא מקבלות את המודלים שלנו גם מהפרסומות ומהטלויזיה, יש מודל נוסף של התבגרות נשית, והוא המודל של האישה המבוגרת "השמורה" – זו האישה הזקנה שנראית צעירה, רעננה, שמוכנה לאבד את מראה פניה כדי להיות ללא קמטים, ושמקדישה לכך את זמנה, את משאביה, את השגרה שלה, ואת תחושת ההצלחה בחיים.
ובכן, לא אלו היו הנשים שראיתי בחוף הים בבוקר.
ואז נזכרתי באישה כבת שמונים שפגשתי בטיסה הארוכה לסן דייגו – מצאתי אותה בפינה במטוס שבה עשיתי כל פעם תרגילים לגב שלי, כדי לשבור את הישיבה הארוכה. אבל על כל מתיחה של רגל שעשיתי, היא הגיעה עם כף הרגל שלה עד לפרצוף. על כל התכופפות שלי היא קיפלה את הגוף שלה כמו שטר של כסף, על כל נענוע אגן היא הביאה סיבובים של ריקודי בטן, בחיי. וכשמשכנו את המזוודות מהמסוע, היא פשוט הניפה את שלה באוויר ואז נעלמה משם בצעד זקוף. מקומטת, גבוהה, לבנת שיער, גמישה כמו חתול. מתישהו במטוס פרצה בריקוד עד שנשפך לה קצת תה והדיילת גירשה את שתינו. צחקנו כמו הנשים מחוף הים.
לפני שנה או שנתיים פירסמתי מסה בעיתון הארץ ובה כתבתי שאני מחפשת מודל להזדקנות. כי אמא שלי מתה. כי מה שמציעים לי בדימויים תרבותיים לא מתאים לי. כי ברור לי שיש הזדקנות נשית אחרת. מתישהו גם כתבי על גודל האחריות שלנו – להיות המודל האחר עבור הצעירות מאיתנו.
והנה פגשתי כמה מהמודל האחר הזה – במטוס ואז בחוף הים.
אני יודעת שיש כאלו בעוד מקומות. בונקובר היתה לי שכנה בת שמונים ושבע שעקפה אותי באופניים בכל העליות. בטוח יש כאלו גם בישראל. אבל אני פגשתי את אלו בימים האחרונים, והדבר הראשון שהתחשק לי היה להביא אותן גם אליכן.
שתהיה לנו שבת שלום,
מיה טבת דיין
כל הזכויות שמורות למיה טבת דיין @ 2024
