על הנייטרליות

השבוע לראשונה בחיי הרציתי בארצות הברית באירוע שעוסק בישראל ובמצב כיום. ההרצאה היתה באנגלית. לא השפה שלי. והנושא – ישראל היום – אינו נושא שאני עוסקת בו בימים רגילים. כשהזמינו אותי, כמעט אמרתי להם שאין לי מה לומר. אבל אז נזכרתי שנשים שמוזמנות להרצות ולהתראיין כמעט תמיד אומרות שאין להן מה לומר. ושזה מגדרי ותופעה מוכרת. ולכן אמרתי להם מעולה, אני אבוא.

בחרתי לספר מה זה אומר להיות אישה חילונית בישראל היום. הסברתי לקהל שלא מכיר את החוויה החילונית בישראל, שיש חוקי דת שנשים חילוניות מצייתות להם גם אם אינם קשורים בכלל לאמונה שלהן ולאורחות חייהן. פשוט כי הן רוצות להתחתן, או להתגרש, או להפיל, או לקבל אישור מהמקווה לחופה, או להיכנס לאתר כזה או אחר, או להיות זכאיות לתנאים כלכליים שרק משפחות או נשים נשואות זכאיות להן, וכי היהדות בצורתה זו נבחרה עבורנו מטעם המדינה כיהדות הכמעט יחידה. אנחנו לא רגילות שמותר לבחור את היהדות של עצמך. וזה הפליא את הקהל מאוד, כי כל אחד מהם רגיל לבחור את היהדות שלו, את מידת השמירה על המצוות. חלקם בכלל יהודים תרבותיים, כלומר יהודים של חגים ולא יהודים אמוניים שעוסקים באמונה ובתפילה. ובכל מקרה, אף אחד מהם לא אומר לאחר איך להיות יהודי.

סיפרתי להם שיש קהילה גדולה של נשים בישראל שמרוצות מאוד מהמצב, בשעה שנשים כמוני חוששות מאוד לעצמן ולעתיד בנותיהן. ושיש גם מי שמרוצות מחלק מהדברים ולא מרוצות מהשאר. דיברתי על הפחד. על המרחב המצטמצם. על ההפרדה, מושגי טהרה וטומאה וצניעות שאינם חלק ממערך הערכים החילוני. אבל הכי חשוב היה לי לספר להם, שאנחנו בישראל מאוד מרובדים ושונים אלו מאלו, ושלכן הסיפור הישראלי המוכר לנו הפסיק לעבוד: כי הוא היה אחד. וכי אנחנו הרבה יותר מקבוצה אחת. אנחנו הרבה סיפורים. כרגע אנחנו חוזים במלחמת חורמה של סיפורים, שכל אחד מהם מבקש להיות הסיפור השליט. אבל בסופו של דבר לא יהיה מנוס מלכתוב ביחד סיפור משותף לכולם. לחילונים ולדתיים, לנשים ולגברים, לשומרי מצוות ולשומרי החול. וגם למי שהם יהודים ומי שאינם יהודים.

לקהל היו המון שאלות וחלקן הופנו גם לפרופסור עמוס נדן, היסטוריון נפלא שהרצה לצדי. והוא אמר להם משהו חשוב מאין כמוהו: הוא אמר שהוא פוגש פה בסן דייגו הרבה יהודים אוהבי ישראל שמתעניינים בכל נפשם ומאודם במתרחש בארץ. אבל כשהוא שואל אותם מה עמדתם על המצב הנוכחי הם עונים לו את אותה תשובה: "אני נייטרלי". אולי זה נימוס אמריקאי כזה. אולי זה חשש לנקוט עמדה אבל האם באמת זה דבר אפשרי, נייטרליות?

והשאלה אינה האם יש בכלל משהו שאנחנו ניטרליים לגביו בחיים. מן הסתם יש דברים שאנחנו פחות מתעניינים בהם ולא גיבשנו לגביהם עמדה. אבל זה הרי לא הסיפור של יהודי אמריקה. הם מתעניינים מאוד! והאם ידעתם שמדובר במספר יהודים שדומה מאוד למספר היהודים בארץ? כלומר, שיהודי אמריקה הם כמעט חצי מהיהדות היום בעולם? אני לא ידעתי את זה. ואני נזכרת שמישהי מהקהילה אמרה לי לפני כמה שבועות משפט שנשאר איתי: "אנחנו לא גרים בארץ אבל ברור לנו שבלי ישראל מצבנו פה יהיה רע ומר. ישראל היא "הפרוטקשן" שלנו – היא זו שאף אחד לא רוצה להתעסק איתה, ולכן מניחים לנו. אני לא רוצה לדמיין מה יקרה לנו בלעדיה." כך שאי אפשר לומר שהיהדות פה, חצי מהיהדות העולמית, לא קשורה בעבותות לישראל.

ומאז אני חושבת על המילה הזאת "נייטרליות". כמה היא מוליכה אותנו שולל. עושה לנו הנחות. מאפשרת לנו להתחמק ממה שפחות נעים לחשוב עליו או לחוש אותו. אני חושבת איך ילדים לעולם אינם נייטרליים לגבי כלום. הדיעה שלהם יורדת לרזולוציה של איזה צבע הטובלרון האהוב עליהם. איפה בדיוק לשבת באוטו. לפעמים את מתחננת מהם להחליק קצת פינות, זה לא עובד. כי לא ככה בנויים בני אדם. כלומר, לא ככה הם בנויים מטבעם. אני חושבת על מדינות נייטרליות, כמה אנחנו מהללים אותן, אבל כשאנחנו מבקרים בהן מסתבר שיש שם דיעות נחרצות מאוד, אהבות ושנאות, ושאפילו הממשלות הכי נייטרליות חותמות על כל מיני חוזים ממש לא נייטרליים עם  מדינות אחרות.

בכל אופן מול הקהל, נזכרתי ביהדות היפה שפגשנו גם כשגרנו בונקובר, בימי כיפור עם האופרה של ונקובר בבית הכנסת, ובפייסבוק סיפרתי השבוע על החווה היהודית שהתארחנו בה פה לכמה שבועות ושמקיימת את מצוות מתנות עניים – לגר, ליתום ולאלמנה, ומספקת מזון אורגני בחינם מדי שבוע לתור ארוך של אנשים, בלי לשאול מה הדת שלהם. יהדות חקלאית נדיבה שעושה תיקון עולם. ואז אמרתי לקהל שמולי, אני חושבת שאנחנו צריכים את העזרה שלכם – לא רק העזרה הרגילה הכלכלית והפוליטית, אלא את העזרה שלכם בניסוח הסיפור היהודי החדש. זה שהוא גם שלנו וגם שלכם. זה שיחזיר אותנו ליהדות מרחיבת דעת ולב, שיש בה מקום ליהודים חילונים וליהודים מסורתיים וליהודים אמריקאים וליהודים שמאמינים בגאולת הקרקע וליהודים שמאמינים בגאולת הנדודים.

ואז עבר משהו בכולנו. נדמה לי שגם הם וגם אני הבנו באותו רגע משהו על הברית המשותפת שלנו. ואיך יש סיכוי שהיהדות היפה והמאפשרת שחצי מהיהודים בעולם חיים לפיה תדע לעזור לחצי השני של היהודים שקצת איבדו את הדרך בישראל. וגם התרגשתי לשמוע את עצמי מדברת על נושא, שעד לא מזמן לא חשבתי שיש לי דיעה לגביו. כי מה לי וליהדות התפוצות. ומה לי ולמחשבות על יהדות בכלל. חשבתי שאני נייטרלית. אז חשבתי.

שתהיה לכולנו שבת שלום,

מיה טבת דיין