על המקום של נשים

השבוע ערכתי מפגש לכבוד חודש האישה בחברה תל אביבית מצליחה וחמודה במיוחד. כמחצית מעשרות המשתתפים היו גברים, שהיו סקרנים, ומתעניינים ומהממים באופן כללי, עד שבסוף נעמד אחד מהם ושאל, אבל למה אנחנו מדברים כל הזמן על נשים??

.

והתשובה האוטומטית שלי אליו היתה: צודק! גם גברים סובלים מאוד מהסללה מגדרית. הם מוסללים לגבורה, הם מצופים להיות ארנק הכסף של המשפחה, והם משלמים על כך מחירים יקרים. שלא לדבר על זה שעד היום לגברים אסור לבכות.

.

ואז אמרתי לו עוד תשובה אוטומטית: לגברים יש 11 חודשים בשנה לעסוק בעניינים שלהם, ועכשיו אנחנו בחודש היחיד שנקרא חודש האישה, זוכר?

.

אבל רק במונית בדרך הביתה, התפניתי באמת להרגיש את מה שהוא שאל. כלומר, מהלב ולא מהראש. והרגשתי את זה בלב שלי: כמה היה לו קשה לפנות מקום, אפילו לשעה וחצי, לדבר רק על נשים. ולא רק לו קשה. בשעה שנשים ככלל רגילות לקרוא ספרות גברים ועל גברים, לעודד מונדיאל גברים, להצביע או למחות נגד פוליטיקאים גברים, או להאזין להם שעה וחצי, גם גברים ככלל רגילים שהפוקוס נמצא על גברים: הם לא עסוקים בפוליטיקאיות נשים, בספורט נשים, וביותר מדי הרצאות של נשים ועל נשים.

.

כי אין סימטריה בין המקום שתופסים גברים ונשים בעולם. אנחנו יודעות ממחקרים שבנים מגיל הגן משתתפים ומפריעים יותר, כלומר, תופסים יותר מקום בשיעור. ובנות תופסות יותר מקום בקהל השקט. וזה נמשך כך לתוך החיים. לגברים יש הרבה יותר מקומות בכל הפרלמנטים בעולם, בפער עצום מנשים, ומרביתם המוחלטת של המליארדרים הם גברים, כלומר, הרוב המוחלט של הכסף בעולם מרוכז באותו מקום, בידיהם של גברים. ולסיום, תחשבו על כך ש-98 אחוזים מהבמאים והמפיקים בהוליווד הם גברים. הוליווד משפיעה על מרבית הקולנוע המסחרי בעולם, הסדרות, הפרסומות ואפילו על הפורנו. כלומר, שכולנו רגילים ורגילות לראות את העולם ממקום שהנו כמעט לחלוטין גברי.

.

כמובן שגם לנשים יש מקומות וגם להן קשה לפנות אותם, למשל בהורות ובבית ואז אומרים להן נו, שחררי קצת! אבל כאמור, בין גברים ונשים אין סימטריה במה שנוגע למקום.

.

וזה כמובן לא סיפור רק על גברים ונשים. ישראל כולה קמה על מנת להיות מקום ליהודים בעולם, הסכסוכים פה הם על מקום ועל הבעלות על המקום, אין פה חניה ושטחי נדלן כי אין מקום, והעלבונות פה – כמעט של כל המגזרים והדעות – נגרמים כשאנשים ממגזרים אחרים ומדעות אחרות לא נותנים לך מקום.

.

ואז, ממש כמו הבחור במפגש שלי, גם אני לפעמים נעמדת ואומרת אבל למה נותנים מקום כל הזמן רק לימנים / או לשמאלנים / או לחרדים/ או לחילונים? כי גם לי קשה לתת מקום.

.

אני אוהבת סיפור על הבאבא סאלי, שפעם ניסו לשכנע אותו לעבור לאשקלון לבית גדול יותר, והוא סירב ואמר, גם ככה אני כל היום יושב על הספה הזאת, מה זה משנה אם הספה בנתיבות או באשקלון? וזאת תשובה שאפשרי לתת רק כשבפנים יש לך מקום רחב מאוד של מחשבות, אמונות, רצונות, כך שהגודל של המקום החיצוני שלך ממש לא משנה.

.

בעניין הפמיניזם, לא כל הפמיניסטיות אוהבות לבקש מגברים שיזוזו קצת ויפנו להן מקום על הספה של העולם. יש כאלה שרוצות לשבת על הספה לבד ושגברים יעמדו. יש כאלה שאומרות בואו נשב בכלל ביחד על מחצלת ונתחיל מהתחלה. ובעניין ישראל, לא כל המגזרים בישראל רוצים לחלוק את הספה המטאפורית של הארץ עם מגזרים אחרים. והסיפור הזה תמיד אמוציונלי מאוד, כמו שקורה עכשיו.

.

ועדיין אחד הכינויים של אלוהים היהודי הוא "המקום". האם זה במקרה? או שיש לעם הזה עבודה במקום הזה שנקרא לתת מקום?

.

אולי, למשל, כל מה שעובר על העם שלנו עכשיו הוא בכלל קריאה ללמוד לפנות מקום... לאהבה?

.

אני רוצה לסיים ולספר שכשחיפשתי בגוגל את הציטוט המדויק של הבאבא סאלי, מצאתי ידיעה מלפני כמה שנים על כך שבדימונה ברחוב הבאבא סאלי ספה עלתה באש ואף אחד לא ידע איך ומדוע 😁

.

נו, אבל זה ברור, אמרתי לעצמי: כשמדברות על מקום זה תמיד מבעיר אש פנימית. כשצריכים לפנות מקום זה מבעיר אש. ומצד שני כשמדברים על מקום פנימי זה מיד מרחיב בנו משהו. וגם מאפשר לאחרים ולאחרות סביבנו להתרחב. אפילו אם כולנו יושבים על ספה צפופה אחת. תיזכרו למשל כמה רוחב פנימי מצאתם אצל אנשים שישבו במקומות מאוד קטנים.

.

אז אני מקדישה את הטור הזה לבחור החמוד מהמפגש על השאלה ששאל ועל הקושי הכנה שהגיע איתה. ואתן מוזמנות כרגיל להגיב ולכתוב ולספר לי,

ואני מאחלת לנו מקום פנימי רחב מאוד.

ושתהיה לכולנו שבת שלום,

מיה טבת דיין