עונת הטיולים השנתיים הגיעה ויחד איתה האנחה היומית הקבועה של הבת שלי: "אוי לא, הטיול השנתי מתקרב". יש שנים שהיא יוצאת, ושנים, כמו השנה, שהיא בוחרת לא. ואז המחנך שלה כותב לי, למה היא לא רוצה לצאת? סבא שלה מסמס, למה הנכדה לא יוצאת? חברה טובה שלי שואלת, מה יש, למה היא לא יוצאת? ואני עונה לכולם: היא לא אוהבת לטייל עם הכיתה, לא נהנית, נאנחת כל יום. ולמרות זאת התגובה של כולם זהה: אולי בכל זאת תשכנעי אותה? לא חבל?
.
אני מכירה את הטון שלהם, כי גם אני שנאתי את הטיולים השנתיים. וכולם לחצו עלי לצאת. אמא שלי אפילו איימה בעונש. הפחיד אותה שלא אהיה שייכת. ויותר מזה, שחלילה ויתרתי על הניסיון להשתייך. ובכל פעם שהתקרב הטיול השנתי, שמשנה לשנה היה ארוך מקודמו ומאיים ממנו, היא ניסתה להבין מה לא בסדר איתי, ממש במילים אלו. שנה אחת, במשך שלושה ימים ניקיתי ועשיתי מטלות שונות בבית, כדי "לקנות" את החופש מהטיול. ועדיין, בערבים כשהתרווחתי במיטה שלי, לא הצטערתי לרגע.
.
ובכל זאת כל השנים ההן הסתובבתי בתחושה שמשהו עמוק אצלי לא בסדר. ולכן כשהבת שלי התחילה להיאנח מטיולים שנתיים, אי שם בכיתה ו', קול דקיק בי אמר, תראי איך ילדת ילדה חריגה כמוך. והשבוע כששוב הקול הזה דיבר אליי, פשוט שאלתי בפייסבוק אם במקרה עוד מישהו לא אהב את הטיול השנתי? וחיכיתי בחשש לתגובות.
.
ובתוך שעה היו לפוסט הזה 389 תגובות, מרביתן מאנשים ששנאו ממש כמוני את הטיול השנתי!
.
לאחת היה חם מדי לטייל ביוני, אחרת שנאה את המסלולים, מישהו נלחץ מההסתדרות בזוגות באוטובוס, מהצורך לשריין מקום באוהל, מישהי התבאסה שאבא שלה מצטרף כל שנה ונורא לא נחמד לילדים האחרים, מישהו תיעב את ההסברים המשמימים, היו כאלה שהתפתלו בלי שירותים עם צנרת, אחרים שהאוטובוס עשה להם בחילה, רבים נלחצו מהטיול עד כדי חוסר שינה בלילות שקדמו לו, מישהי חששה מכל רחצה משותפת עם בגדי ים, והיו לא מעט סיפורים על הצצות בשירותים, כולל חלון שנשבר מההצצות הללו! ולבסוף, לא מעט יצאו לטיול פשוט כי חששו שהכיתה תעבור משהו חד פעמי והם יישארו לנצח מחוץ לחוויה.
.
קראתי אותם אחד אחד, וכולם היו אני. ולרגע היתה לי הקלה עצומה כי הוסר ממני המשא העתיק הזה של הלא-בסדר.
אבל ברגע השני נמלאתי עצב עמוק על כולנו – כל מי שאסור היה לו לא לרצות.
והבחנתי בתגובות שרובנו ממש אוהבים טיולים היום, רק שטיול שנתי של בית ספר אינו דומה לשום טיול אחר בחיים. יש בו חינוך, ודינמיקה עם מורים, ולחץ ודאגה ובדידות, ושבירת שגרה. ובעצם השם שלו מטעה ממש ואולי צריך למצוא לו שם אחר.
.
ואז תהיתי למה הסביבה נבהלת כל כך כשאנחנו מעיזים לא לרצות את זה. מישהו בשם אורן סיפר שקיבל עונש לנקות את מעבדות הביולוגיה של התיכון במשך שלושה ימים כי לא יצא לטיול! והאחרים פשוט לא העיזו לומר את זה בבית מרוב פחד.
.
עכשיו אני תוהה האם אני מאפשרת לבנות שלי מספיק מרחב של לא לרצות?
.
וכמה זה חשוב אפילו מהזווית הפמיניסטית. *איך הבנות שלנו בהמשך החיים יאמרו 'לא' בלי חשש, אם לא נאפשר להן עכשיו לומר זאת בחופשיות?* בלי לגרום להן לחוש שהן מפסידות משהו, נפלטות מאיזו מערכת, מאבדות סיכוי להשתייך. הרי בדיוק באותם טיעונים עוד ינסו בעתיד לשדל אותן לדברים שהן לא תמיד ירצו. את מפסידה, את לא תהיי שייכת, לא חבל? *איזו אומץ יהיה לנערה כזאת לומר לא, אם לא הראינו לה שאין בכך שום סכנה?* שאולי היא הפסידה טיול אבל לפחות, לא הפסידה את הרצון של עצמה.
.
אז לסיום הבאתי שיר בדיוק על זה, איך לתת לילד שלנו גב מלא, גם לרצון הפנימי ולאי-רצון הפנימי שלו, בלי שום "חבל".
.
*אישור לבית הספר\ אביטל הררי
הַמּוֹרֶה, שָׁלוֹם
מִיכָאֵל לֹא יַגִּיעַ הַיּוֹם לְבֵית הַסֵּפֶר.
ֹלֹא, לֹא כִּי הוּא לֹא מַרְגִּישׁ טוֹב -
זֶה הַסְּתָו הַמַּכֶּה בַּחַלּוֹן
הַנּוֹשֵׁר מִן הָעֵצִים בַּגַּן,
אֵלּוּ עֲלֵי הַזָּהָב הֶעָפִים עִם הָרוּחַ,
זֶה יַלְדִּי הַצָּעִיר
וְחוּשָׁיו הָעֵרִים.
עִמְּךָ הַסְּלִיחָה,
אִמָּא*
.
אז לכל מי שענו לי בפייסבוק אני רוצה לומר שקצת הצטערתי שלא למדנו כולנו באותה כיתה, כי אולי לצאת לטיול שנתי עם ילדים שכולם שונאים את הטיול היה יכול מהנה.
.
ולכולנו, גם למי שאהבו טיולים, אני מזכירה, שמה שזה לא יהיה שאינכם רוצים – יש לכם אישור רשמי ממני לא לרצות וגם לא לעשות את הדבר הזה.
.
ושתהיה לכולנו שבת שלום,
מיה טבת דיין
