עוד מחכה לאחת

לספר על הפחד

"אנחנו לא הגיל שלנו, אנחנו האנרגיה שלנו" (אינסטגרם)

1.

אמא שלי פחדה להזדקן. היא אמרה את זה. אני לא רוצה להיות זקנה. הזיקנה הצטיירה בעיניה כאיזור ספר מסוכן של חוסר מודעות. זה הדאיג אותה כל כך, שכבר כשהייתי בת עשר מינתה אותי להיות השומרת בשער: היה עלי להתריע אם היא נראית "פאתטית לגילה". מילים שלה. וכדי שלא אכשל בתפקיד, הכשירה אותי אליו ללא לאות. היא הצביעה בפניי על דוגמאות מהרחוב ומחוף הים, ממגזינים ועל מסך הטלוויזיה: כולן חסרות מודעות לגיל, או להתנהגות, או לגוף המתבגר. הן לבשו בגדי נערות בגיל חמישים, הן צבעו את השיער בצבעים משונים מדי, הן שכחו לצבוע שיער, הן התנהגו בצורה מתיילדת, הן נראו זקנות בעשרות שנים לגילן. שמנות או רזות, גבוהות או נמוכות, נראה שפרקו כל עול, והסגירו בשלל דרכים את חוסר המודעות הזאת, או את העייפות ממנה, מהגוף, ומהגיל. הן היו בכל מקום. וככל שאמא שלי התבגרה, נדמה היה שהתרבו. למדתי שמגיל מסוים הגבול הופך שקוף, והסכנה לפספס אותו מוחשית. די במעשה אחד; בגד לא מדויק, שערה סוררת על הסנטר. אלא שבדיוק לשם כך הייתי שם: הממונה מטעם אמא שלי על המבט הנוסף. שומרת הגבולות השקופים.

2.

היא היתה יפה, אמא שלי. יפה במיוחד. אבל גם חשדנית דיה כדי להתאבל על היופי הזה עוד לפני שהלך. אני זוכרת איך זמן קצר לאחר יום הולדתה החמישים שאלה את אבא שלי אם היא עדיין נראית טוב והוא ענה "בטח. יחסית לגילך", ושניהם צחקו. אבל המשפט הזה המשיך ללכת איתה. היא אמרה שיש לה גנים גרועים. שאמא שלה התקמטה בגיל צעיר והיא מתכוננת שזה יקרה גם לה. היא הולכת לאבד את היופי שלה. וכשזה יקרה, לא משנה כמה חכמה ומוצלחת היא, כמה סרטים תביים ובכמה פרסים תזכה, לא משנה גם איזה בית הקימה וכמה אהבה יש בינה לבין אבא שלי, כל ההצלחות הללו לא קשורות לאובדן היופי. אמא שלי לא התכוונה לכך במובן השטחי: היא היתה חכמה מספיק להכיר בכך שהיופי שלה אינו קישוט שזכתה בו, הוא איבר מאיבריה. חלק ממי שהיא, מהעמידה שלה בעולם. וכמו איבר, היא התכוננה לגדיעה שלו, המתקרבת, ולכאבי הפנטום שיגיעו אחריה. כשעברה את גיל חמישים התחלנו לדבר על כך הרבה; האם תנתח? תמתח? תזריק? זכורה לי שיחה על טרנד שהיה אז פופלארי בארצות הברית: קרם נגד טחורים מעלים קמטים בפנים! אמא שלי אמרה חצי בצחוק חצי ביאוש "בחיי שלא איכפת לי כבר לנסות גם את זה". אבל מהר מאוד הפסקנו לדבר על הדברים האלה. היא חלתה והכל הפך לשאלה של חיים ומוות. התקמטות לא היתה יותר העניין. לאחר שמתה, זו היתה המחשבה היחידה שהסבה לי מעט נחמה: היא לפחות ניצלה מהדבר שחששה ממנו מכל: ההתמודדות עם ההזדקנות.

3.

רק שזה לא לגמרי נכון. לאחר תום השבעה, וחודשי האבל הראשונים, נזכרתי בשעה האחרונה של אמא שלי בביתה. אחרי שהאמבולנס הגיע. כשאמא שלי התיישבה על הכיסא שליד המיטה בפעם האחרונה. התכופפה ונעלה נעליים בפעם האחרונה. כחושה כבר מהטיפולים. שמלה רחבה מדי. שום זכר ליפהפיה ארוכת השיער עם חולצות הטורקיז השקופות ובושם האביב. הפרמדיק שפרץ לתוך חדר השינה שלה קרא בדלת "שלום סבתא'לה!" היא היתה בת שישים וארבע, אבל הוא לא ראה את זה. בחודשים ספורים אמא שלי הזדקנה בעשרים שנה ואנחנו היינו טרופי נפש מכדי להבחין. ועדיין הבנתי לקראת מה היא הולכת עכשיו. ושאני יכולה להציל את הדבר היחידי שבאפשרותי להציל. שומרת הגבולות. הממונה על העניינים הפאתטיים. הבת שלה. "היא לא סבתא'לה!" הקול שלי חתך את אוויר החדר. כאילו אפשר היה לעצור את המילים שנאמרו. למחוק אותן. כאילו לא היה דבר חשוב מזה באותו רגע. "היא אישה צעירה. קוראים לה עפרה. קוראים לה עפרה".

4.

בשעה שאני כותבת את זה אני נזכרת בצילום מכמיר לב של הצלם הצ'כי יאן סאודק, שהזמין את אמו לבחור תמונה מהאלבום שבה היא חשה הכי קרובה לעצמה, ואז צילם אותם ככה: בת שמונים, מישירה מבט אל המצלמה, על כתפיה צעיף פרוות מינק, ובידיה תמונה ממוסגרת: פורטרט בשחור-לבן מגיל עשרים.[1]

5.

לאחר מותה של אמא שלי נתקלתי בתמונות שחור-לבן שלה מגיל עשרים ושתיים. חמש שנים לפני שילדה אותי. לפני שממש היתה אמא. זו היתה סדרת תמונות שהצטלמה כתלמידת שנה א' בסטודיו למשחק. התבוננתי בהן בהשתאות. זו היתה היא, אבל אחרת. ולא רק בשל חמש השנים שיעברו עד שאיוולד. אלא כי עצם הלידה שלי ככל הנראה שינתה אותה. בשעת הצילום כבר היתה קריינית בטלויזיה וברדיו. למדה משחק. היתה נשואה. חלמה להיות אמא. כלומר, חלמה עלי. מן הסתם לא עלה על דעתה שתאבד את החיוך הענק, המשוחרר. העיניים החולמניות. הרוך בלחיים. החזה שלה יקטן. הבטן לא תחזור למה שהיתה. עור הפנים יפנים את הדאגה. אני בספק אם כל זה הטריד אותה בכלל. אמא שלי אהבה את ההריונות שלה, את הלידות. שלא כמו שינויי ההתבגרות, אל השינוי הזה, שבכל לידה הזקין את גופה מחדש, דווקא צעדה שוב ושוב בשמחה.

6.

לעתים נדמה לי שלהיות אישה פירושו להחזיק בכל יום מימי חייך בשני סיפורים שונים בתכלית ושניהם מספרים עלייך: האחד הוא סיפור חייך, עובדות היומיום. השני הוא המיתוס על תקופת החיים שבה את נמצאת. המיתוס על גיל שש עשרה המתוק. המיתוס על הנעורים. המיתוס על הרווקות האומללה. המיתוס על נישואי האהבה לנצח. בכל הריונותיה, אמא שלי צעדה בשמחה אל עבר מיתוס האם. מיתוס אלת הפיריון. היא התפלאה שהאושר לא נוחת עליה עם הלידה שלי, היא לא היתה מוכנה לדיכאון המתמשך אחרי לידה. כשהחלה לפסוע אל עבר ההתבגרות היא פסעה אל עבר מיתוס הזקנה הערירית מפינת היער, המכשפה עם השומה בסנטר. או ניצולת השואה המוטרפת. הפאתטית. חידלון ויאוש. אני זוכרת עד כמה הופתעה מהנאות ההתבגרות. היצירתיות גאתה בה. הביטחון העצמי. שלוות הנפש התרחבה. הפנימיות של אמא שלי היתה מאושרת, אבל זה היה שונה לגמרי מהמיתוס שאליו התכוננה כל השנים ולכן נראה לה זמני וחשוד מאוד. אני חושבת על כך עכשיו ולבי נכמר. אני חושבת על מסע ההפחדה שאמא שלי עברה, אחת מהמוני נשים אחרות, אחת מכולנו. ואיך ההפחדה הזאת חלחלה אליה עמוק. ואני רוצה לדבר איתה על זה. אני רוצה שתפסע אחרת אל עבר זקנתה. שאני אפסע אחרת אל עבר זקנתי. אני רוצה לתקן את הסיפור, עבורי, עבור ילדותיי קדימה, אבל גם עבור אמי, לאחור. רק שאת זה כבר לא אוכל להציל.

לספר על ההסתרה

"פרופסור פיתח עבור אישתו קרם נגד קמטים, מליונים כבר הזמינו!" (פרסומת)

7.

למרות החשש שספגתי בבית, אני טובה בלהתבגר. ומיום ליום אני עושה את זה טוב יותר. נראה שיש לי כישרון טבעי – העפעפיים הנופלים, הקמטים בצדי הלסת, השיער המלבין פה ושם, הפיגמנטציה על העור. אבל גם השכל שצברתי עם השנים, פיתחתי מד בולשיט פנימי ואני הרבה פחות מתרגשת ממה שלא צריך להתרגש ממנו, וללא ספק עושה הרבה יותר טוב לעצמי ולעולם. אני יותר בכושר, אוכלת יותר טוב ומחוברת לנפש ולגוף. עזבתי מזמן את הביקורתיות ואת הציניות וכל שבב של שנאה עצמית.

הבעיה היא, כמובן, שבכל מקום שאליו אני מפנה את המבט נאמר לי להילחם בכישרון הטבעי שלי. לקנות תכשירי אנטי אייג'ינג –  ביטוי שמראש מסמן מלחמה –  להיראות צעירה מכפי שאני, לנתח, למרוט, למתוח, להדק, לצבוע, להישאר "מעודכנת" – כלומר, מעודכנת במה חושבות צעירות ממני, מה אומרות צעירות ממני, מה לובשות צעירות ממני. כל כך הרבה מוצרים ופרסומות ותכניות טלוויזיה אומרים לי בכל דרך להפסיק לעשות את מה שנולדתי לעשות ושאני עושה טוב כל כך! לפעמים זה מרגיש כאילו יכריזו מלחמה על כח הכבידה, או על השמש, או על מחזור חייו של היער. אבל לא. כל אלה יכולים להמשיך בנחת. היער ינבול ויתחדש, השמש תזרח ותשקע. בעלי חיים יזדקנו בשלווה. על זכרים של המין האנושי אפילו אומרים שהם מזדקנים יפה! רק דבר אחד הדעת לא תצליח לשאת: ההתבגרות שלי.

8.

אני מעלה שאלה פתוחה בפייסבוק: "נשים בנות 35-55, מהי שיגרת הטיפוח שלכן?" הפוסט מקבל יותר משש מאות תגובות. נשים בעמוד שלי ממש שמחות לחלוק את שגרת הטיפוח היומי שלהן הגם שרובן לא מטפחות את עצמן כלל! אחדות מבקרות במספרה פעם בכמה חודשים. אחרות הולכות למניקור. או לקוסמטיקאית. אבל הרוב המוחלט בקושי מורחות קרם לחות. מישהי כותבת: "אני מצחצחת שיניים".

רק שבאופן פרטי מגיעות אלי הודעות אחרות. "רציתי להגיב לפוסט אבל אני מתביישת", ככה נפתחות רובן, ואז מגיעה רשימה ארוכה ומפורטת של פעולות טיפוח יומיות, שבועיות, חודשיות שדורשות שיגרת התמסרות עצומה ועלויות הולכות וגדלות. לאחר יום נוסף מזדחלות אל תיבת ההודעות שלי הודעות מסוג שלישי, "במקרה אני מכירה את X כי היא שכנה שלי / אמא בגן / חברה איתי בקבוצת פייסבוק סודית / מטופלת של אבא שלי, שהוא פלסטיקאי, ולמרות שבפומבי כתבה שהיא רק מורחת שמן זרעי ענבים, ההיפך הוא הנכון".

9.

במשך שבועות לאחר הפוסט הזה אני סוחבת איתי את ההסתרה. ההסתרה שמובילה נשים בעמוד שלי להיאלם בפומבי ולכתוב לי בפרטי. ההסתרה שמובילה אחרות לשקר. אני תוהה מדוע שמישהי תטרח להמציא סיפור בתגובות לפוסט בפייסבוק. האם הטרנד של המראה הטבעי, התזונה הטבעית והשיער האפור השתלט על השיח עד כדי כך? או שאולי זו אני – שואלת השאלה – שמטה את התגובות, כיוון שאני מזוהה עם תפיסות טבעיות? ואולי ככה נראה הפער בין הסיפור האמיתי לבין המיתוס? הסיפור האמיתי הוא מה שבמראה: פגימות ופגיעות, סממני הזמן והקושי להשלים איתם. המיתוס הוא תמיד מה שגורם לשיעבוד. בין אם זה המיתוס הניו אייג'י על יופי טבעי ונוחות חסרת מאמץ או המיתוס האנטי-אייג'י  שמאדיר נעורי נצח, מודל יופי פדופילי כמעט, שמצלם ילדות באופן אירוטי ומבוגרות כילדות. כך או אחרת, הנה כך נראית האחיזה בשני קצוות החבל; מציאות נשית ומיתוסים על נשיות. ועכשיו הזדקפי וצאי אל העולם.

10.

אני משוטטת בקבוצות סגורות וסודיות בפייסבוק כמו תיירת חטטנית. צורפתי אליהן בעקבות הפוסט שלי על הטיפוח. התמונות בתקריב, מחטים, חוטים, כתמים וקילופים. ובו בעת הכל מחתרתי, אסור באיסור חמור להוציא פוסטים מהקבוצה או להסגיר את המשתתפות בה. השיחה היא על העלמת קמטים, טיפולי פנים, פיסול פנים, השתלות שיער. באחת הקבוצות מפרסמים "מסיבות". באחרת נרשמים ל"ימי כיף". זה לא דומה לימי הכיף שעשיתי עם אמא שלי בתל אביב, הולכות לסנטר ואוכלות גלידה. "יום כיף" הוא יום מרתוני של טיפולים פלסטיים קטנים, הזרקות, מילויים, לעשרות ואולי יותר שמספיקות להירשם בזמן. "מי ניסתה ערפד?" מישהי שואלת ואני מיד מחפשת ברשת: ערפד זה הטיפול שבגינו המון מפורסמות מצלמות את עצמן באינסטגרם מרוחות דם על הפנים. מדובר בעשרות הזרקות לפנים של פלסמה של הדם של עצמך, שלאחריהן מובטחת לך שנה שלמה של עור פנים "צעיר וזוהר". הצמד "צעיר וזוהר" שב וחוזר בפרסומות כמעט לכל דבר שמיועד ללוחמה בהתבגרות,  משמפו ועד לק לציפורניים. עד שהדעת מתרגלת לזיהוי בין השניים – צעיר זה זוהר. זוהר זה צעיר. אני אישית הייתי צעירה ולא זוהרת בכלל. זה לא משנה עכשיו.

11.

אני נעצרת על פוסט: מישהי כותבת שהיא בת 40 והזיקנה התרסקה לה על הפרצוף. זה נשמע נורא! אני נכנסת מיד לדפדף בתמונות שלה. היא נראית מעולה. גג בת שלושים וחמש. היא שואלת מי הפלסטיקאי המושלם ליחסים ארוכי טווח. המון נשים כותבות לה המלצות, ואני מדפדפת מיד בתמונות של כולן: הן מצולמות בפאב, או על הר, או ליד סוס, או בסטודיו כלשהו. הן בארץ. הן בעולם. הן נראות ממש כמו כותבת הפוסט, בנות שלושים וחמש גג. הן יכולות להיות תלמידות שלי או קוראות שלי או נשים מהקפה בשכונה, אני מגדילה את התמונות עוד ועוד. יש משהו מסעיר בבילוש הזה. מה שלהן באופן טבעי ומה לא? ובעצם, בנות כמה הן באמת? בתגובות יש כאלה שכותבות: "לצערי עוקבת", ו-"שומרת לי לקראת יום הדין". אני נכנסת לעמודי הרופאים שהומלצו. יש בהם סרטונים של הזרקות לקמט הנזלביאלי, למשל. ושל לייזר שמיישר קמטוטים תחת אילחוש. שוב מקרוב קרוב. השעה מאוחרת, אבל קשה לי להתיק את עיני מהמסך. אני עוקבת אחר המזרק עד שהוא מסתיים, שפתיים מתנפחות, קמטוטים מתיישרים. זה ממכר אפילו לצפייה. כמו פורנו כירורגי.

12.

קל להבין איך העניין הזה הפך לספורט חובק עולם – השוואת תמונות של מנותחות לפני ואחרי. בשונה למשל מתמונות 'לפני' ו'אחרי' של דיאטות, בטיפולים פלסטיים ההסתרה היא ערך עליון, הסתרת הניתוח כלומר. בעצם, ההסתרה כל כך עילאית שהיא עצמה חלק מאמנות הטיפול. טיפול מוצלח הוא טיפול שלא יודעים עליו. כדי לגלות אותו נדרשים ממך בלשות, כושר הבחנה דק, חטטנות, ואיזו חיבה בסיסית לחשוף את מה שמנסים להסתיר ממך. בחיי, אפשר להעביר ככה שעות! רק שככל שאני מסתובבבת יותר בקבוצות הללו, הסיפור כפי שהן מספרות אותו הולך וסוגר עלי. ההתבגרות בסיפור הזה היא יום דין עשוי מחטים ארוכות ודקות, פלסמה ודם. ימי כיף אינם כיף. ונדרש ממך כח סיבולת הולך וגובר: חומצה הילארונית, מיצוק לחיים, הרמת סנטר, שאיבת בטן, הרמת שדיים, דילול הדלדול בזרועות. סכינים ומזרקים. הרווחה תמיד זמנית; בין כמה חודשים לשנה. והיא כלל לא בידייך, אלא בידיו של פלסטיקאי. את המבט את מפנה תמיד החוצה: אל איזו דוגמנית חולפת. או לבנות הקבוצה האחרות. ואז שוב למראה, לבדוק ממה עוד אינך מרוצה. כשמישהי מעיזה וכותבת בתגובה לאחד הפוסטים "חכו, התעשיה הזאת תמיד תשאיר אתכן לא מרוצות, תמיד עם צורך בעוד". נכתב לה בתגובה שהיא מתנשאת ויהירה.

13.

מה שבאמת אותה מגיבה מנסה להכניס לדיון הוא את "פולחן הגוף השלילי" – מושג שטבעה נעמי וולף כבר לפני יותר מעשרים שנה. הפולחן שכולנו נתונות בו, אם איננו מעירות את עצמנו בסטירה מצלצלת; מעקב סיזיפי נצחי אחר השינויים שעובר הגוף, והתאמה סיזיפית ונצחית שלו למיתוס היופי התרבותי: מריטת שיער מאיברים אחדים ועיבוי שיער הראש, הרזיית איברים אחדים והגדלתם של אחרים (בהתאם להחפצה המינית של האישה), מלחמה בצבע העור, והישארות במצב של שנאה עצמית, של הסתרה ושל בושה. זו אינה, כמובן, נטייה טבעית של נשים. לשנוא את הגוף שלהן. היא לא קיימת אצל ילדות קטנות. היא מגיעה מבחוץ, נצברת עם הזמן, יחד עם שטיפת המוח החוזרת ונשנית שחושפת את כולנו למודל יופי יחיד. מה הסיכוי שלנו לאהוב את הגוף שלנו כשהוא שונה מהמודל האחד? או כשהוא הולך ומתבגר, מתרחק מהסיכוי אי פעם לעמוד בקריטריונים? מה הסיכוי שלנו ליהנות ממנו, להכיר בכלל באפשרות שלכל תקופה חגיגת גוף ומיניות משלה? פולחן היופי השלילי דן אותנו לחיי הסתרה. הסתרת הגוף ואז הסתרת הניתוחים הפלסטיים בגוף. שכן הוא מכיר רק בצורת גוף אחת, ורק בגיל אחד: "צעיר וזוהר".

14.

השיא, מבשרות טבלאות סטטיסטיות מארצות הברית, מתרחש בגיל 55. זה הגיל שבו היקף הניתוחים הפלסטיים מזנק בשיעור חד. מה יש דווקא בגיל הזה שגורם לנשים להניח את עצמן מתחת לסכין ולהתיישר עם מודל משוכפל של יופי צעיר? האם זו נקודת השיא של שטיפות המוח? או היכולת הכלכלית של הגיל הזה שמאפשרת לרבות יותר להיכנס אל פס הייצור היקר לנשים "צעירות, זוהרות ורעננות"? ואולי הפחד שעם כל קמט תימחקי עוד קצת מסיפור העולם, שהנה את נעלמת?

אני מתכווצת עכשיו מהמחשבה על קרקס התגובות שגם אני לקחתי בו חלק כקהל, מול כל מפורסמת באמצע חייה שיוצאת מנותחת אל אור הזרקורים: הלעג לניתוח המוגזם, הלעג לצורך בכלל להתנתח. אני חושבת על כל אותן נערות ונשים צעירות שעוקבות אחר הרשת והעיתונים. המבט הקרוב, קלוז אפ על הקמט, על הסנטר, על העפעף, אני חושבת על הבנות שלי. איך הן מפרשות את ההתבגרות. אני חושבת על אמי. הפחד שלה. עם כל פסטיבל רכילות כזה על עוד סלבית מנותחת, שוב גוף האישה הוא חפץ, וכולנו שותפות לגלגל האכזרי הזה ששופט, מבייש, ומטעין את הבושה וההסתרה הנשית. עם כל פסטיבל רכילות כזה, שוב חברות הקוסמטיקה הצליחו. גרמו לנו להאמין שחגיגת הגוף שלנו נמצאת במקום צעיר כלשהו, במרחק תיקון קטן. שוב אנחנו משוות את המנותחת למודל אליו שאפה להגיע. שוב משוות את עצמנו. שוב פולחן הגוף השלילי. אוי ואבוי לנו. וחוזר חלילה.

15.

גיל 55. אני כבר יכולה להריח אותו מעבר לפינה. אני צועדת לכיוונו אבל הכותרת שמתנוססת מעליו היא כותרת ריקה. האם זו הכותרת שלי? האם זו הכותרת של מישהי בכלל? "צעירה, זוהרת ורעננה". האם ישנו גם סיפור או שזו רק כותרת? אני מכירה נשים רבות שהן זוהרות ורעננות ויפהפיות ממש, אבל אינן צעירות. מה הסיכוי שלנו להבחין בהן, כשכולנו תחת טרור הכותרת האחת, היופי האחד? ומה הסיכוי שלי למצוא את עצמי תחת הכותרת הזאת, הבלתי אפשרית, מבלי לעבור מתחת לסכין, מבלי להיות זרה לעצמי?

לספר על הבושה

"גברים אינם מזדקנים טוב מנשים, פשוט מותר להם להזדקן"  (קארי פישר)

16.

גם בלי תעשיות הקוסמטיקה חיי אישה רוויים בושה. הבושה במראה איבר המין שלנו. בריח שלו. הבושה באוננות הנשית. הבושה בלעשות אותה והבושה בלדבר עליה. הבושה במחזור. בקיומו, בשיחה עליו. הבושה בשיער הגוף. וכמה אנחנו מיומנות בהסתרת כל מה שמבייש; אנחנו מסתירות את הדם ועקבותיו, מסתירות את שיער הגוף, את הפיגמנטים, השומן, ובחברות מסוימות מסתירות את הגוף כולו. אני נזכרת באמא שלי קורעת ומשליכה לפח תמונות שלה שיצאו לא מוצלחות לטעמה. טרום תקופת הטלפונים והמחיקות. כתבתי על כך באחד משיריי, על הפח מלא גזירי התמונות. צנזורה עצמית והסתרה.

ועדיין הבושה מההתבגרות הנשית מתעלה על כל הבושות האחרות. בגיל צעיר מאוד הבהירו לי שלא מנומס לשאול לגילה של אישה. כאילו הגיל הוא נכות, ויש להקל על נשים בכך שנזכיר אותו כמה שפחות. אני נזכרת כמה אמא שלי חייכה כשטעו לחשוב שהיא אחותי הגדולה. לאחרונה שמעתי פרסומת לטיפול קוסמטי כלשהו עם הסלוגן: "יחשבו שאת אחותה של הבת שלך!" מסתבר שהוא עדיין משפט מוכר. אני מהרהרת באגדות שעדיין משמשות בסיס למיתוסים התרבותיים שלנו על נשיות  – שלגייה, היפהפיה הנרדמת, הנסיכה על העדשה – ברור שכדי להינצל עלייך להיות צעירה ויפה. לעולם, בשום אגדה, איש אינו מציל אישה מבוגרת. את המצוקה שלהן, נשים מבוגרות באגדות פותרות בהתאכזרות לצעירות ובהטלת כשפים. ולמרות שאני לא חיה באגדה, אלא בתל אביב, ברור גם לי שלכל מקרה שלא יבוא – כישוף, אובדן הכרה, טעות בזיהוי, או כל מצב מצוקה אחר – כדאי שיראו אותי, כדאי לעורר אמפתיה, עדיף לי להיות כמה שיותר צעירה ויפה לכמה שיותר זמן. גם בתל אביב, בדומה לאגדות, זה עניין הישרדותי קיומי.

17.

כמה עולה לנו הבושה בגוף? כמה היא עולה לנו בבריאות שלנו, גוף ונפש. כמה עולה לנו היעדר השיתוף, היעדרה של שיחה פתוחה, היעדרה של הסולידריות הנשית? כמה היא עולה לנו בגיל שהוא פסגת הבושה ופסגת הניתוחים וההסתרה, ושבו הסולדריות הזאת נדרשת יותר מכל?

18.

אני מפרסמת פוסט נוסף והפעם שואלת נשים לגילן והאם התכוננו באופן מיוחד לגיל המעבר. הפוסטים שלי אינם מדגם מייצג באוכלוסיה כמובן, אבל הם מאפשרים לי לעורר שיחה פתוחה במעין מעגל נשים וירטואלי של מאות ואלפי משתתפות. לשמחתי כל המגיבות חושפות את הגיל שלהן ללא היסוס. זה רק בכל מה שקשור לגיל המעבר, שהן חלוקות ביניהן באופן מובהק: מחד, מאות מהן כותבות שגיל המעבר הוא עוד שלב טבעי בחיים וככזה הן לא מוצאות לנכון לנקוט בשום צעד מיוחד. מאידך, מאות אחרות מספרות שלא התכוננו וכל תופעות הגיל נחתו עליהן כרעם ביום בהיר! האם אלו קוראות את אלו? בדיונים שמתפתחים ביניהן עולות מילים רבות בערבוביה גדולה: גלי חום, אדישות מינית, נשירת שיער, דכדוך עמוק, חוסר יכולת לישון בלילה, כאבי פרקים ועצמות, יוגה, צמח אברהם, בטטה מקסיקנית, הורמונים, פרוגרסטרון, אסטרוגן, הראש שלי מסתחרר מתחושת המערב הפרוע השורה מעל הכל. נדמה שנקלעתי לשיחה שמהותה ניחושים, תעיות באפילה, נסיונות ושמועות. אם עד כה חשבתי, כאם לבנות, שעדיין שורר ערפל סביב קבלת המחזור, מסתבר שערפל סמיך בהרבה מתנוסס מעל ההפסקה של אותו מחזור. שניהם תהליכים טבעיים. שניהם מטלטלים את מערכות הגוף והנפש. שניהם מוסתרים. לא מסופרים. נמצאים מחוץ לסיפור.

19.

בשבועות הבאים אני משוחחת עם כל אישה בגיל המעבר שנקרית בדרכי. אפילו כשאני מתקשרת בעקבות מודעה אנונימית בחיפושיי אחר דירה אני משוחחת עם האישה שמעבר לקו על ההתבגרות שלה. ככה זה, כשאין סיפור ועלייך ללקט את המידע. בנסיון להאיר את אפילת הגיל הזה, שלא לומר את האיפול שכמו הוטל עליו, אני מגלה שאין שום מאגר מידע מסודר בקשר להפסקת הווסת. אני מוצאת אתר של עמותה בשם "נשים לגופן" שמבקשת לקרוא לגיל המעבר "אמצע החיים", רעיון מקסים ומדויק, שאני מאמצת מיד, בטח לנוכח השמות המדכדכים האחרים. מהעבודה היפה והמקיפה שלהן ניכר שוב ושוב המאמץ הסיזיפי לתת מילים לדבר הזה, להוציא את הגיל הזה מהארון. אבל מי הכניס אותו לשם? נשים מספרות לי איך הגוף של עצמן הפך להן זר. ואיך רופאים היו חסרי סבלנות אליהן. בסוף עולים שמות שני רופאים שמתמקדים בגיל הזה ובסבלנות יתרה. גם אם יש יותר משניים, הרי שהם מועטים. מה הפלא, כשבבית הספר לגניקולוגיה אין התמחות בגיל הפסקת הווסת? מסתבר שאף אחת מהנשים שדיברתי איתן לא שוחחה על כך עם אמא שלה, ולא ידעה איך עבר גיל המעבר על נשים אחרות במשפחה. רובן לא ידעו אפילו איך עובר הגיל הזה על חברותיהן הקרובות! זה מביך מדי, הן אמרו, ומבייש, למה לבחוש בדיכאון.

20.

אלוהים, איזה דיכאון. משיחה לשיחה כזאת אני נהיית מדוכדכת יותר, חסרת אונים, מבוהלת, ומאוד מאוד בודדה. אני רואה את שעון החול מתהפך לנגד עיניי, אולי אתחיל מגנזיום, אבל אולי לא צריך בכלל מגנזיום, אולי כדאי להתחיל עם הורמונים כבר עכשיו, אבל אולי עם היסטוריה משפחתית כמו שלי כדאי לשמור מהם מרחק, ומה עם ביו-איידנטיקל הורמונס? למה אני לא מוצאת כלום על זה בשום מקום? זו הרי בדיקה פשוטה של רמת אסטרוגן לפי בדיקת רוק ואז מריחה של משחה על פנים הזרוע. ואולי בכלל כדאי שאכין את בן זוגי לכל מה שאולי יקרה, אם כי אולי עדיף שלא, כלומר, שלא אשים במרכז הסלון את ההזדקנות שלי דווקא, אחרי הכל אני שומעת גם על נשים שלא מספרות כלום, ממש כלום, לבעלים שלהן, כאלו שאפילו מסתירות את הטיפולים הפלסטיים. רק המחשבה הזאת עושה לי דופק מואץ, עד שאני מבינה בבת אחת שהמחקר הקטן שלי סביב גיל המעבר ומה שאחריו מוליד בי לראשונה פחד שמעולם לא חשתי: הפחד מהגיל. הפחד מהסיפור הריק. במילים אחרות, הפחד של אמא שלי.

21.

אני מחפשת מודל. מישהי לשאת אליה עיניים ולדמיין איך להתבגר בעצמי, איך להיראות בהתבגרות הזאת, איך לאכול, איך להתנועע בעולם, איך לא לפחד. מישהי מוכרת מספיק, שחיה עם הגוף שלה ועם המעברים שלו בשלום. מפויסת. גדולה מסך כל ענייני המראה, גדלה מהשינויים. אבל ככל שאני מחפשת אני לא מוצאת אותה. לא בקרב המפורסמות המנותחות מאוד. לא בקרב המפורסמות שטוענות שאינן מנותחות ואז מסתבר שהן כן. לא בקרב הנשים הספורות בגיל אמצע החיים שבכלל מופיעות על המסך, תופעה שבשלה הוטבע הביטוי "הגיל השקוף". אני עוקבת בשמחה אחר פרואייג'ינג, הסוכנות הראשונה בישראל לדוגמניות באמצע החיים. ולזמן מה עוקבת גם אחר תנועת השיער האפור כי אני מתרגשת מההתרסה שלהן נגד ההסתרה והבושה. אבל אני לא רוצה ללכת עם שיער אפור, וזה בכל מקרה מענה צר מאוד לתהום רחבה: שהרי השיחה היא לא רק על מראה. ואין בחוץ מודל.

אבל כשאני מפנה את המבט אל המעגל הקרוב אלי, אל האימהות שלי, אני מתחילה להיזכר במודל הפרטי שלי. בזקיפות הקומה הנחושה ונטולת הפחד של סבתא רבתא רוזה. בהיעדר הבושה של סבתא לייקה. בחוסר ההסתרה של סבתא רבקה. ובהפניית המבט פנימה, אל הנפש, ואל החזקה פנימית זקופה של נאוה, חברתה הטובה של אמי. אלו נשים שונות מדורות שונים. אבל אלו הנשים שגידלו אותי, והדמויות שלהן מרכיבות את פסיפס המודל שלי, את הסיכוי שלי לפסוע בדרך שונה מזו שראיתי, אחרת מהפחד, לספר סיפור במקום שבו הנשיות הופקעה מהסיפור. לספר סיפור חדש.

לספר על המודל

 "יש הזדמנות ענקית שאף אחד לא מדבר עליה, בידיעה שאנחנו הנשים זוכות להשיל וללבוש את גופינו מספר פעמים במהלך החיים… ולכן אנחנו גם הזן החזק" (ריני שניר, פייסבוק)

22 .

כדי להתחיל לספר סיפור חדש על נשים באמצע החיים אני מתחילה להתבונן על נשים מבעד לעיניים נשיות, ולא מבעד למבט הגברי. כלומר אני לא משווה יותר נשים, ובטח נשים באמצע החיים, לשום מודל  "צעיר ורענן": היא לא נראית לגילה! כמה היא פעילה! לא רואים עליה! והעור! במקום, אני שבה להתבונן בהן כפי שהתבוננתי בנשים מבוגרות פעם, כשעוד הייתי חפה מכל זה, בראשית חיי, כשאמא שלי לימדה אותי שאם אלך לאיבוד ברחוב אחפש אישה, ועדיף מבוגרת. אני רוצה לחזור אל האישה המבוגרת המדומיינת ההיא, שתציל אותי ברחוב: אי של הצלה. שיקול דעת. שפיות. מבטחים. כל מה שלא אומרים על נשים לעולם! בשום גיל. והפוך לגמרי ממה שמספרות לנו האגדות על הצלה ועל נשים מבוגרות.

כדי להתחיל לספר סיפור חדש על הגוף הנשי באמצע החיים, אני רוצה לקרוא לדבר בשמו: לא גלי חום ויובש בנרתיק. אלא גמילה מאסטרוגן. גמילה מהתמכרות פיזית של ארבעים שנה להורמון שעושה היי רציני לגוף. שמתפיח את העור שלך, מגמיש את המפרקים, מגן עלייך מפני מחלות לב, מעורר בך חשק מיני. לומר את זה כדי לא להיות מופתעת: גמילה. לפעמים ארוכה ומכאיבה, על כל מה שכרוך בה. על הקריז, ועל המדרון התלול. ותחושת הזרות לגוף של עצמך. על הסיכוי המסוים שהיא תהיה קלה. על הסיכויים שלא. לזכור את זה. ואת היכולת להיגמל, שגם היא טמונה בגוף הזה, להיגמל להתאזן בסוף.

כדי לספר סיפור חדש על היופי הנשי באמצע החיים, אני תוהה מה יקרה אם נשים ישקיעו את אותם משאבים של כסף ושל זמן שהן משקיעות כיום במלחמה במראה שלהן, המתרחק מהמודל ה"צעיר והזוהר", דווקא בשאלה איך להיות זוהרות כמו עצמן. או מי היא כרגע עצמן. שהרי דווקא הגיל הזה, גיל השיא בסטטיסטיקה של הניתוחים, הוא הגיל שבו התודעה שלך מתרחבת ופעמים רבות גם הזמן שלך מתרחב והכיס שלך מאפשר – דווקא הוא הזדמנות מצוינת להתעכב על השאלה הזאת: למצוא את העוגן הפנימי שלך, זה שלא תלוי בדבר. לשמוע ולהשמיע את הקול שלך. זה שלא נשמע כמו קולה של אף אחת אחרת. להשקיע בתזונה שלך, ולא בלהאכיל את כולם כל היום, להבין מה הקשר בין סוכר לעור הפנים, למשל, ולשטוף את המוח שלך לא בהתבוננות בכוכבניות כאלה ואחרות אלא דווקא בהתבוננות במראה כדי להגביר את האהבה לעצמך.

כדי לספר סיפור חדש על זוגיות באמצע החיים אני רוצה לדבר על זה עם גברים. עם הגבר שלי ועם גברים אחרים. אני רוצה שיבינו את מה שאני לומדת רק עכשיו. מה שכל האימהות מעלי שתקו לגביו, נבהלו ממנו, הסתירו. אני חושבת בצער כמה פעמים שמעתי מגברים על נשותיהם שיצאו מדעתן, איבדו באופן מוחלט חשק למין, הלכו רגוזות וכעוסות ולפעמים מדוכדכות עד אימה בבית, והגברים לא הבינו מאיפה זה בא להם ואולי גם הנשים לא הבינו מאיפה זה בא להן ואני בטח שלא הבנתי. כמה תחושות עלבון ונטישה יכלו להימנע וכמה בגידות מיותרות, אם הגמילה הזאת  – ממש כמו הריון ומה שאחריו למשל, היתה מסע זוגי. מסע אל גוף חדש ומיניות חדשה חופשיה מהמחזוריות המתעתעת של ההורמונים והווסת.

23.

אני משנה את השאלה: לא איך אשרוד את גיל המעבר, אלא איזה מודל אהיה באמצע החיים. איזו אמא גדולה אני רוצה להיות. איזו אמא קדמונית, איזו מייסדת שושלת. נדמה שמרוב שהשאלות הללו הושתקו, נותרנו עם עיסוק מרוקן במראה, ללא הסיפור של הגיל הזה ולכן גם ללא מודלים של נשים גדולות. מקומיות. אפשריות. מעוררות השראת חיים. ועכשיו עלינו להיות למודלים כאלו בעצמנו.

זו אינה שאלה עתידית. השאלה איזו אמא גדולה אהיה היא השאלה איזו אישה להיות כבר עכשיו. היא השאלה לאן אני מפנה את המבט: עד כמה הוא פונה החוצה ונופל קורבן לטרור היופי או עד כמה הוא מופנה לעצמי.

זו השאלה איך אני חיה עם הגוף שלי כבר עכשיו, לפני שהתחילו תופעות אמצע החיים, לפני הגמילה הגדולה: האם אני מתקיימת איתו מתוך שנאה וביקורת או מתוך אהבה והכרת תודה. האם אני מטפלת בו? אני מעודדת את בנותיי להסתכל במראה, ולא כדי לחפש את הפגמים שלהן, אלא כדי להכיר ולהתרגל ולאהוב את המראה שלהן. אבל המשימה הזאת חשובה פי כמה עבורי עכשיו: כי עלי לתיידד מדי יום עם השינויים של הגוף שלי. אני לומדת את הקמטים, את מראה הפרופיל, הצוואר, החיוך. אני לא מוחקת תמונות לא מוצלחות. לפעמים אני של העתיד ניבטת אליי מתוכן. אני אוהבת אותה. אני עושה לעצמי שטיפת מוח ממש כפי שמנסים לשטוף את מוחי מבחוץ: רק שבשטיפת המוח הזאת מודל היופי האחד שחוזר על עצמו הוא אני.

24.

ולבסוף, אני כותבת את זה. את הטקסט הזה וטקסטים אחרים. אני כותבת את זה נגד האיפול. ההשתקה. ההסתרה. אני כותבת את הסיפור שיסופר לבנותי בבוא היום: הסיפור על הגוף ועל הגבר ועל הגמילה הגדולה. סיפור אמצע החיים שבו נשים שוב אינן מחוץ לטקסט – הן הטקסט. סיפור על חיים ללא מרדף אבוד אחר מודל, אלא על חיי מודל.

אני כותבת את הסיפור הזה כדי שיסופר בקול, שיישמע על ידי אחרות, כדי לייצר סולידריות נשית בכל מחיר. תשובה לכל הדורות שהופקעו מהשיח התרבותי. ועל בסיס אמירתה המפורסמת של החוקרת הפמיניסטית הצרפתיה הלן סיקסו, אני מזכירה לעצמי שוב ושוב: על האישה באמצע החיים לספר את עצמה. על האישה לספר על האישה באמצע החיים ולהביא נשים באמצע החיים אל הסיפור, שממנו הן הורחקו באלימות, כפי שהורחקו מגופן שלהן מאותן סיבות, תחת אותו חוק, למען אותה מטרה ממיתה.

ואני מביאה אל הסיפור את אמא שלי. כדי לפנות לה, גם אם בדיעבד, מקום בתוך הסיפור. כדי שלא תהיה מבוהלת כל כך בזכרונותיי, צועדת אל ארץ לא נודעת, כדי שלא תצא למלחמה אבודה. והנה אמא שלי בטקסט הזה. בטקסט אמצע החיים. לאחר שדפקה על דלתות רבות כל כך והסיפור לא היה קיים.  הנה, אמא, אנחנו כותבות טקסט רחב מספיק. יש בו דף לבן עבור כל אישה שמוכנה לקחת את העט ולספר את אמצע החיים שהיא  – לא כמרדף אחר הצעירה שהייתה, או אחר צעירה אחרת, אלא כהשלת העור, לידה בגוף החדש, תפיסת מקום מחדש בעולם.