קהילה כותבת עם מיה טבת דיין

לפני ארבעה חודשים באמצע הלילה הקמתי בפייסבוק קבוצה! לא היה לי מושג בכלום. לא ידעתי שיש תורה שלמה מאחורי ניהול קבוצות בפייסבוק, ומה זו קהילה, וחוקים ומעורבות קהילתית ומה לא. עכשיו אני כבר מתחילה לדעת… אבל אז, במיטה, כשהסגר היה רק בחיתוליו, ידעתי רק דבר אחד: שאני חייבת איכשהו לשבור את קירות הסגר, ולוודא שלפחות הנפש נשארת פתוחה. על אוטומט פניתי אל הדבר היחידי שאני יודעת שמרפא את הנפש שלי בכל פעם שהמציאות סוגרת עליה: השראה.

המשך קריאת הפוסט "קהילה כותבת עם מיה טבת דיין"

ההרשמה לסדנאות יולי נפתחה! ועוד כמה הרהורים על מה קורה עכשיו עם האופק

נזכרתי השבוע איך נשבר לי הלב כשהייתי בת עשרים ואחת. נעם עזב אותי אחרי שנתיים וחצי, דירה בתל אביב וחתול. אין, חשבתי שהחיים שלי כבר סגורים קדימה, הייתי מאוהבת כמו אלפקה, חיינו רק במסיבות ובימים ישנו, לא ראיתי ממטר. ואז נזרקתי משם. אני לא זוכרת מה היה, איך הצלחתי להמאיס את עצמי עליו, אני רק זוכרת שהייתי בכזה הלם שבמשך שבועיים בקושי הצלחתי לאכול. אחרי שבועיים אמא שלי לקחה אותי לשיחה ואמרה לי שבשביל שום גבר לא מפסיקים לאכול, ושעכשיו היא תטפל בי כמו שטיפלו בניצולי שואה שהגיעו לארץ ולא זכרו כבר איך אוכלים: היא הכינה מרק עוף והאכילה אותי בכפית קטנה. אני לא יכולה לשכוח את זה. איך היא ישבה והאכילה אותי כפית אחרי כפית.
אחר כך היא אמרה לי להתרחץ.
לצאת החוצה.
בבוקר הכריחה אותי להתלבש. ללכת לעבודה. זה היה נורא כי הייתי עיתונאית ונעם היה צלם באותה מערכת עיתון אבל אמא שלי אמרה לי תלכי! ובטלפון בימים האלה היא כל פעם חזרה על המילים שבסוף הפכו למנטרה שלי: ״תנועות קטנות, תנועות קטנות״. איזה אמא היתה לי. ואיך בתוך האופק, שבבת אחת נרמס לי, התחלתי להזדקף ולייצר מעצמי משהו חדש.
.
נזכרתי בזה עכשיו עם כל האופק הלא ברור הזה. השיגרה שהיא לא שיגרה. הבקרים המשונים האלה, שלא ברור לאן מוליכים בהם את האנרגיה. וההבנה שהעולם שהיה הוא בכלל לא העולם שיהיה והוא בכלל בכלל לא העולם שעכשיו, וכמה עולמות בדיוק יכולה הבת אדם להחזיק?
.
אז אני עושה תנועות קטנות. מבשלת. עובדת עם גלעד סליקטר המושלם על כתב יד משותף של שנינו. פוגשת את תלמידיי המתוקים בזום. בלי אירועי ספרות ומפגשים והרצאות וחברות, בחיי, נדמה לי שאני בטרנינג מאז פברואר, אני משננת לעצמי בבוקר: ״תנועות קטנות, תנועות קטנות״
.
כחלק מהתנועות האלה אני רוצה לעשות שלושה דברים, ודווקא להזדקף בתוך האין אופק הזה:
.
אני רוצה לפתוח את הקהילה הכותבת שהקמתי בפייסבוק ללא תשלום לכל מי שרוצה להיכנס לשגרת כתיבה ולקהילה עם כללים ברורים של משוב ושל עריכה. הקהילה הזאת היא נס שצמח בסגר, קשה להסביר איזה קסם מתרחש שם. היום בערב נערוך שם מפגש זום ונתחיל להבין איך ומה עומד להיות. אז עדכונים פה ובעמוד שלי בקרוב.
.
אני רוצה לפתוח ביולי סדנה לכותבים מתקדמים לתלמידיי החרוצים שמסיימים בחודש הקרוב סדנאות שנתיות איתי.
.
כל זה בלי להבין את האופק. אבל כן עם להבין מה אני רוצה שיהיה בו. שירה וכתיבה. אם בא לכם להצטרף לכתוב איתי, בתנועות קטנות ובנעות גדולות של הנפש, הלינקים לקבוצות הכתיבה בתגובות הראשונות.
נשימה ארוכה לכולכם. אהבה לכולכם. ומוזמנים ומוזמנות באהבה

על האהבה הטובה ועל האהבה הרעה – סדנת כתיבה חורפית עם שהרה בלאו ומיה טבת דיין

 

בפברואר אנחנו כותבות ביחד אהבה.

ניפגש בארבעה ימי שישי בבוקר, לשלוש שעות חורפיות, של כתיבת אהבה וקריאת אהבה.

❤️

נכתוב בהשראת מרגרט אטווד. יצחק בשביס זינגר. ננו שבתאי. התנ"ך. קתרין האריסון. ג'ויס קרל אוטס. יהודה עמיחי. אורי ברנשטיין. טוביה ריבנר. אפרת מישורי. ועוד!        להרשמה ולפרטים לחצו כאן

❤️

נפגוש אהבות אובססיביות. חסרות תקווה. מרובות תקווה. אהבות ששואלות ולא מפחדות מתשובה. יחסים פתולוגיים. אהבות אירוטיות. אהבות שניות ושלישיות. נכתוב את השיאים ואת התהום, פסגות האושר ותחתית האומללות. כולל בונוס מהמם במפגש האחרון: נצפה וגם נכתוב בהשראת ***הצגת היחיד של שהרה ״ותכתוב״*** שהופיעה בפסטיבל ישראל ושבמרכזה סיפור האהבה וגם רצח האהבה של יעל וסיסרא.

זה הולך להיות פברואר שווה! מוזמנים ומוזמנות להצטרף אלינו באהבה

נפתחה ההרשמה לסדנאות הכתיבה שלי באוקטובר בתל אביב!

אומרים ״לחזור לישראל״, אבל אחרי שש שנים נכון יותר לומר ״לעבור לישראל״. כי זה לא שונה בהרבה מהמעבר הקודם שלנו, מישראל לקנדה: שוב הילדות צריכות להיקלט, להכיר חברות, ללמוד איך לומדים בשפה חדשה, שכרגע ממש לא משנה להן שהיא שפת אמן, צריך להתארגן על מכונת כביסה ותנור ומיטות וכלי מטבח. עד הדברים הקטנים ביותר. המשך קריאת הפוסט "נפתחה ההרשמה לסדנאות הכתיבה שלי באוקטובר בתל אביב!"

מפגש יוצר עמי בספריית פתח תקווה

אני שמחה להתארח במפגש יוצר מיוחד בספריית פתח תקווה ביום רביעי, 13.2.2019, ב 20:00.

אקרא משיריי ואדבר על שירה ומסעות, היציאה מהמטריקס, כתיבת יתמות וכתיבת החיים, ההשראה שבתנועה והחיים במשפחה שנמצאת בתנועה – כל מאחורי הקלעים של היצירה שלי.

המפגש הוא חלק מסדרת מפגשים עם זוכות פרס ראש הממשלה לשנת 2018 ולפיכך הכרטיסים מסובסדים ומחירם 20 ש"ח בלבד. מספר המקומות מוגבל. להזמנה לחצו כאן.

מוזמנים ומוזמנות באהבה ❤

 

על הצוואה החיה של אמי במלאת שש שנים למותה

ביום חמישי שעבר פגשתי כחמישים פסיכולוגיות בערב שירה סגור. דיברנו בו על יתמות, מסעות ושירה ובין היתר נשאלתי שאלה שעוד הדהדה בי לאחר המפגש: באיזה אופן מותה של אמי השפיע על האמא שאני היום?

סיפרתי להן שבשנה האחרונה לחייה של אמי אמנם לא דיברנו על המוות אבל דיברנו על דברים שהמוות המתקרב מדגיש בחיים. ובעיקר דיברנו על כך שאין מה להפסיד בחיים האלה. בגלל המוות, בזכות המוות, בגלל שאין לנו ידיעה וחצי ידיעה על אודותיו, ועל מתי יגיע זמננו לעבור הלאה. מה יש להפסיד? שאלה אמא שלי, למה לא לעשות בדיוק את מה שרוצים לעשות? למה להשתהות? לפחד? למה לעצור את עצמך ואפילו לחמש דקות? למה לחשוש ממה "נעים" וממה "לא נעים", מה "בעל סיכוי" ומה "חסר סיכוי", למה לא לומר את מה שעל לבך למי שבלבך עכשיו ומיד?

היא צדקה כמובן.

המשך קריאת הפוסט "על הצוואה החיה של אמי במלאת שש שנים למותה"

הדמעות של אי הידיעה

הבוקר פורסם בעיתון השיר הזה, בתרגומי: על סיפורה קורע הלב של הילדה בת השבע מגואטמלה, שמתה לפני שבועיים בחסות משמר הגבול האמריקאי בעת שניסתה לעבור עם הוריה את הגבול לחיים אחרים. יותר ויותר אני אוהבת שירה שמגיבה בזמן אמת לחדשות. מתעקשת להשאיר את הזרקור על מה שהחדשות ממהרות לחלוף הלאה ממנו. אז הנה, עוד רגע לשהות עם ג׳קלין קאאל מאקין בת השבע. ועם כולנו בני השבע. ועם כל מה שגבולות ומעברים וחומות וגדרות עושים לנו. בכל מקום. בכל גיל. המשך קריאת הפוסט "הדמעות של אי הידיעה"

סדנת "תרגילים בהשראה" מגיעה לצפון!

אני שמחה לבשר שסדנת הכתיבה "תרגילים בהשראה" מגיעה לצפון, לשלושה ימי שישי מרוכים באלון הגליל.

ההרשמה מוגבלת לקבוצה קטנה ואינטימית. בכל אחד מימי השישי האלו נתמקד בשני כלים להשראה ולכתיבה, נתנסה בכתיבה, נקרא, ניתן משובים וגם ננוח בארוחת צהריים משותפת. המשך קריאת הפוסט "סדנת "תרגילים בהשראה" מגיעה לצפון!"