השיחה עם ימימה מזרחי

תשמעו משהו מקסים שלמדתי השבוע כששוחחתי בטלפון עם הרבנית ימימה מזרחי. אם לא שמעתן עליה, מדובר בברוס ספרינגסטין של הנשים החרדיות, אישה חכמה ועמוקה ויפה עם עשרות אלפי תלמידות, האמת לא רק חרדיות, גם דתיות ומסורתיות וחילוניות. יש לה קהילה ענקית כל כך שלדעתי אפשר לומר שהרבנית ימימה עשתה את מה ששמור רק לרבנים גברים: היא הקימה חצר.

.

אז השבוע דיברתי איתה, ובשיחה שלנו ימימה סיפרה לי איך נברא העולם לפי הקבלה: אלוהים צמצם את עצמו, כדי לא לתפוס מקום, וככה איפשר חלל של היבראות. בעצם מה זה אומר? שאם אלוהים היה שומר על הנוכחות המלאה שלו, לא היה לו מקום לברוא את האדם או בכלל לברוא שום דבר חדש. ועכשיו שאלוהים הצטמצמם ויש מקום, האדם הולך הנה והנה ומחפש את אלוהים.

.

וימימה אמרה לי בטלפון, את יודעת מיה, זה כמו הריון, כשהאמא מצמצמת את עצמה, האיברים נדחקים זה לזה, והיא מזיזה את הצרכים שלה, את היומיום שלה, כדי לאפשר לעובר לגדול בתוכה. עד שהעובר בעצמו מרגיש שצפוף לו וחשוך והוא נמצא ברחם שאין בה אמא, ויוצא החוצה לעולם למצוא אותה.

.

וכשניתקתי את השיחה חשבתי שאפשר לקחת את זה לעוד כמה מקומות.

.

קודם כל להורות, ולחיי היומיום – כמה פעמים אני מרגישה שכדי שהילדות שלי יסתדרו ביניהן, וייצרו ביניהן שיחה מסוג חדש, אולי דינמיקה חדשה, חשוב שאני אזוז הצידה. אצמצם את עצמי כמה שאפשר.

.

ואפשר לקחת את זה גם לכמה עדינות יש בכל מעשה של בריאה – כמה עדינות יש בהבנה שכדי ליצור משהו, היוצרת צריכה לצמצם את עצמה. לזוז קצת. להגיע אל היצירה שלה בלי הגודל שלה, בלי האגו.

.

וזה גם מחזיר אותי למשפט האחרון שאמא שלי כתבה במחברת שלה, ושמצאנו לצד המיטה שלה לאחר שמתה. אמא לי עשתה קולנוע דוקומנטרי ושאלה את עצמה כל הזמן עד כמה לתת לדמויות שלה לדבר ועד כמה צריך קצת לביים את המציאות. אבל גם היא בסוף הבינה שכדי ליצור משהו חדש צריך כמה שפחות להתערב, והמשפט שמצאנו במחברת שלה היה: "לתת לכל דמות להשמיע קול ורק ככה תיווצר הרמוניה".

.

ועכשיו אני חושבת מחשבה שקשה לי לחשוב, איך המוות של אמא שלי – ההיעדרות שלה שיש בה גם נוכחות – פינה לי מקום להתחיל לכתוב עליה ולגלות בכלל את השירה.

.

ולבסוף אני חושבת על כך שביומן שלי יש התראה שקופצת בדיוק כל שלושה ימים בעשר בבוקר. תזכורת לעצמי, כבר כמה שנים, בשתי מילים: "לפנות מקום". בכל פעם שהיא קופצת היא תופסת אותי במצב אחר, במקום אחר. אבל תמיד תמיד זו התזכורת הנכונה: כי לא משנה איפה אני או מה אני עושה, באותו רגע אני לוקחת צעד אחורה. מצמצמת את הנוכחות שלי, נזכרת שהדרך הכי טובה להשיג דברים אינה לשלוח יד ולהתנפל עליהם, אלא ההיפך, לפנות להם את המרחב להגיע אלייך. כמו שפותחים דלת לאורח וזזים צעד אחורה שיוכל להיכנס.

.

אז עם התזכורת החשובה הזאת הסתובבתי השבוע. ובעוד שבועיים אפגוש את הרבנית ימימה לשיחה אינטימית אמיתית פנים אל פנים במשכנות שאננים בירושלים. ואני מתרגשת מאוד מהשיחה החילונית-דתית שלנו, מהמפגש של שני העולמות, ומהחוכמה העדינה של האישה החד פעמית הזאת. זו תהיה פגישה ראשונה מתוך שלוש שיחות כאלה, שאקיים עם נשים שביצירה ובמחשבה שלהן משנות משהו בעולם. אז בהמשך הסדרה אארח גם את רונה קינן ואז את קרן מור.

.

אבל עוד חזון למועד. עכשיו הזמן לקחת צעד אחורה, לפתוח את הדלת, ולאפשר לדברים להגיע אלינו.

.

ושתהיה לכולנו שבת שלום,

מיה טבת דיין