5.1.2020

לכי תסבירי לבת שלך מה זה מחזור

מיה טבת דיין | לאן שנצוף שם בית

1.

לפני כמה ימים התקשרו מבית ספר ואמרו שלאביגיל כואבת הבטן. כשהגעתי לקחת אותה היא כבר עמדה במזכירות עם הילקוט. מהעפעפיים הרטובים שלה אפשר היה לראות שהיא גם בכתה. זהבית המזכירה ומיכל המחנכת סעדו אותה כאילו היא היתה הילדה שלהן. "את חושבת שזה אולי..", מיכל הישירה אלי מבט עמוק ואז הנמיכה את קולה "הורמונלי"?

"את מתכוונת מחזור?", שאלתי בקול.

לרגע נדמה שזהבית והמורה נרעדו. "אולי?", מיכל אמרה. היא מחנכת של כיתה ו', זה הגיל שבו כולן מדברות על מחזור. בכל אופן, ככה חשבתי. שכולן מדברות על מחזור. "מי בכיתה שלך כבר קיבלה?"שאלתי את אביגיל כשצעדנו הביתה. "לא יודעת", היא ענתה. "מי מהחברות שלך בבלט?", "לא יודעת". "מה הסבירו לכן על מחזור"? ניסיתי. "משהו עם ביצית", היא אמרה, "אפשר די עם השאלות אמא?" הפסקתי.

בסוף בכל מקרה זה היה וירוס בטן.

 

2.

בימים האחרונים אני שואלת את החברות שלי איך הן מכינות את הבנות שלהן לקראת המחזור. מה מסתבר? שהן לא מכינות! ואיך האימהות שלהן הכינו אותן? גם את זה אני שואלת. מסתבר שגם אותן לא הכינו! "האמת היא שאין לי שום מושג מה לעשות עם זה", אמרה לי איילה רק שלשום. ותלמידה שלי בסדנת כתיבה אמרה "הסברתי לבת שלי שזה לא נעים, אבל צריך להסתדר עם זה". נזכרתי בפוסט שהעליתי לפייסבוק לפני חודש ובו כתבתי שבוקר שישי, כואב לי הראש, קיבלתי מחזור, ולמרות הכל אני נוסעת לסדנת משוררים בינלאומית שהוזמנתי להשתתף בה. בתגובות כולם שאלו שאלות על שירה ומשוררים. אבל בפרטי מיד קיבלתי הודעות בהולות: איך את מספרת לכל העולם שקיבלת מחזור?

 

3.

קיבלתי מחזור בגיל שש עשרה. זה היה יחסית מאוחר. אמא שלי כבר ממש חיכתה לזה. שלא לומר כבר התחילה לדאוג. מפעם לפעם שאלה אותי, את מרגישה משהו? כאב בטן? משהו? לא הרגשתי כלום. אני זוכרת שחששתי לאכזב אותה ובעיקר בגלל זה חיכיתי שהמחזור כבר יגיע. יום אחד היה נדמה לי שאני מבחינה בכתם פצפון בתחתונים. באמת, לא ידעתי אם בכלל להתעכב על זה. אבל אמא שלי חיכתה כל כך שקראתי לה לבוא לראות. היא מצידה לקחה את התחתונים שלי, נפנפה אותם ורצה בין קומות הבית וצעקה לאבא שלי בקול שאני זוכרת עד היום "דובי! יש לנו מחזור!", אחר כך הם התייצבו בחדר שלי. השעה היתה אחת עשרה בלילה וכולם היו בטרנינג. שני הורי ואחותי הצעירה. הם מחאו כפיים ובירכו אותי. על הקו בטלפון היתה גם נאוה החברה הטובה של אמי. זה היה משונה, חגיגי, מרגש, ואחרי טקס השמחה הזה הלכנו לישון. כלומר, לא הסבירו לי יותר מדי מה קורה, אבל הבנתי שמחזור זה עניין משמח.

 

4.

לאחרונה קראתי עם אביגיל את היומנים שנשארו אחרי סבתי. היא מספרת איך בילדותה הסתירו את התחבושות של המחזור תלויות על חבל סודי שהותקן במיוחד מעל האמבטיה. מחוץ לעיני הגברים. סבתי השניה סיפרה ששאלה את אמה מה פשר הדם ואמא שלה הנחיתה על לחיה סטירה ושלחה אותה עם ערימת בדים לספוג את עצמה. "אבל היום זה אחרת", אמרתי לאביגיל ומיד חזרתי בי. הרי הילדה מוקפת פרסומות שלא מפסיקות להציג נשים מטפטפות בכוננות ספיגה, ובבית הספר לא באמת מדברים על זה, והחברות שלה לא פוצות פה, ומסתבר שגם החברות שלי, כאמור, אפילו אלו שמדברות כביכול על הכל, יושבות עכשיו בבתים שלהן וממתינות למחזור של הבנות שלהן בערך כמו שממתינים במקלט להודעה שהטיל כבר נפל ואפשר לצאת לנשום לרווחה.

 

5.

לכי תסבירי לבת שלך על מחזור. לכי תדעי מאיפה להתחיל. מהיסטוריה שלמה שבה דם המחזור נחשב טמא? ממיתוסים של תרבויות שבהם המחזור הוא עונש אלוהי על מעשה נורא שנעשה? הרי עד היום ההלכות מחמירות ביחס לטומאה וטהרה ושמירת נגיעה ומקוואות. ואולי תספרי לה על התחדשות הדם, על הגוף הנשי שאינו דומה כמעט במאום לגוף הגברי, שהוא משוכלל כל כך, ומורכב, ומייצר בתוכו חיים, עד ששני הגופים הם כמו שני אייפונים מדגמים שביניהם שנות אור?

 

6.

כדי להסביר לאביגיל על מחזור לקחתי אותה עוד בקנדה לאוקיאנוס בשעת השפל. לקחתי אותה לאוקיאנוס בשעת הגאות. לימדתי אותה על הירח המתמלא והמחסיר ועל כך שלכדור הארץ שני קטבים, ושהקטבים מגנטיים. ושכוח הכבידה של הירח משפיע על גובה המים ועל תזוזות האדמה בעולם, והעולם מצידו גם הוא משפיע על הירח. כי הכל משפיע על הכל. דיברנו על כך שאנחנו חלק מכל זה. גם אנחנו פועלות במחזוריות שמתמלאה עם הביוץ ומתרוקנת עם המחזור. גם הנוזלים בגוף שלנו בגאות ובשפל. גם לנו יש קטבים. הזכרתי לה שכשהים בשפל אפשר לצעוד עמוק לתוכו, להרחיק אל האופק. שמשהו דומה קורה במחזור, אם לא עסוקים בלהדביק את קצב החיים ובלהסתיר ולהסתתר. חשבתי לעצמי שיותר מאשר הידע על שחלות ורחם ואמצעי ספיגה, חשוב לי שהיא תבין שלקבל מחזור זה בעצם להתקבל למחזור. למחזור העולם, והכוכבים, וכל הדברים בטבע שמסתיימים ואז מתחילים שוב מחדש. ושזו תחילתו של רומן ההקשבה הכי יפה עם הגוף שלה.

כל זה לא אומר שלא נרוץ וננפנף את התחתונים שלה בכל הבית יום אחד ואז נעמוד ונמחא לה כפיים. אבל יש סיכוי, אולי יש סיכוי, שלפחות היא תבין על מה כל החגיגה.