2.

נזכרתי שבגיל עשר צעדתי בקיץ עם חן חברה שלי ברחוב צדדי בהוד השרון שהיתה אז כפרית מאוד ושקטה מאוד, ומחלון אחד הבתים בקע קול של גבר שאמר לנו ״ילדות אני בא לשים עליכן יד״, ואנחנו התחלנו לרוץ הכי מהר שיכולנו במעלה הרחוב, וממנו לרחוב הבא ובעצם עד שהגענו הביתה לא הפסקנו לרוץ. אני זוכרת שחשבתי שלא אצליח להגיע עד הבית. שלא יישאר לי אוויר. הרגשתי שהלב שלי כמעט יוצא מהמקום.

האם שם התחלתי לפחד?

 

3.

לפני כמה שבועות הבת שלי, בת 12, עלתה הביתה ונראתה חסרת נשימה וחיוורת כמו שאני נראיתי אז, בגיל עשר, אחרי הריצה ההיא. מה קרה? שאלתי אותה. מסתבר שחיכתה מתחת הבית לחברה וגבר שישב על ספסל בפינת הרחוב לא הוריד ממנה את העיניים. מהגוף שלה. אחרי חמש דקות כאלה, של עיניים, עלתה הביתה בריצה. אני חייבת לרדת שוב? היא שאלה אותי.

 

4.

אני בכוונה מספרת על הדברים הפשוטים. לא על הגבר בחוף ששלף מולי את איבר המין שלו. לא על הפרסומאי הבכיר שבראיון עבודה הראה לי תמונות זימה של שלגיה והגמדים ושאל אם אני זורמת. לא. אני מתעכבת על אירועים קטנים מהם אפילו. שאין בהם זעזוע. אירועים שאנחנו רגילות אליהם כל כך שמי בכלל חושבת לספר? ביג דיל, גבר על ספסל לטש עיניים לעבר ילדה בת שתים עשרה. ובתגובה היא בחרה ללכת משם. עוד ילדה נסוגה מהמרחב הציבורי. ואמא שלה חיכתה לה בבית למעלה ואמרה לה את לא צריכה לרדת שוב. תישארי פה. פה הכי בטוח.

 

5.

ממשפטים כאלה עשוי הקיום של אישה; ״פה הכי בטוח״. מהליכות מהירות בחניון. אזניים זקורות למשמע צעדים מאחור. מהידיעה הברורה, שלא תשני תחת כיפת השמיים לבד. לעולם. לא תתני לבתך לישון תחת כיפת השמיים לבד. ההבנה שכיפת השמיים בלילה לא נועדה לך. אם אין לך ליווי, כלומר. היא הופקעה ממך. יחד עם השקיעה מעל ים המלח. הזריחה בים האדום. הרחוב בלילה. אוהל. הטבע והמרחב הציבורי כולו. הוא שלך עם בן זוג, שלך עם חברים, אולי עם משפחה. הוא לעולם אינו שלך לבד.

 

6.

רק לאחרונה התחלתי להודות בפני עצמי שאני מפחדת מגברים. לא מהגברים שלי, המוכרים, הטובים, המתוקים, אלא מכל האחרים. גברים ברחובות, על ספסלים, מאחורי דלפקים, בחנויות, בים, בפארק. כמה אבנים, אולרים, מסרגות, מקלות ומפתחות החבאתי בכיסים שלי מאז גיל שמונה, מאז שצעדתי לחוג חלילית לבד ועד היום כשאני חוזרת בחצות מהרצאות בעיר. עזבתי את גופיות הבטן. גם ככה הקעקועים שלי מעוררים עניין. מה את מסתובבת לבד? אני שומעת עדיין את סבתא שלי ז״ל גוערת בי, כאילו זה חוק טבע. שאשה לא אמורה להסתובב ״לבד״. דמייני, סבתא, שהיה סגר של גברים משמונה בערב עד שמונה בבוקר. האם היית יוצאת לפסוע בשדרה מתחת לבית בערב? מעולם, באמת, לא עשית את זה. מה היית עושה אז, סבתא?

 

7.

״אל תלכי לבד״ הוא הביטוי המכובס שגם אני אומרת לבנותיי מתוך הרגל. וכמה שהניסוח הזה מטעה ומעוות. הרי הן בכלל לא מפחדות מהלבד. הן חרשו מטוסים ומדינות, עברו בתים, יבשות, היו שנים בלי בית ספר, עם בית ספר, לפעמים חודשים בלי חברות. הן קונות לבד, מבשלות לבד, מחליפות בין שפות לבד. עכשיו הן כבר מתחילות להבין מה זה ״ללכת לבד״: זה ללבוש שמלה מעל הבגד גוף בדרך לבלט. זה לא להיכנס בלי חברה לשירותים ציבוריים. לא לחדרי מדרגות. בעצם ״אל תלכי לבד״ זה קיצור של ״אל תלכי לבד במקום שיש בו גברים מסוכנים״. רק שלכי תדעי מי מסוכן. אז זה בעצם כל מקום.

 

8.

מה אני עושה עכשיו כאמא שלהן? אני רואה אותן מפנימות את חוקי המרחב כאילו היו חוק טבע: כמו שהשמש עולה ושוקעת, ככה גם הספסל הכי בטוח עלול ברגע להפוך לאזור סכנה. הילדות שלי מבינות בלי מילים. נסוגות בשקט בערב. מתרחקות מרחובות צידיים.

ואני בכלל רציתי ללמד אותן להתהלך בעולם כמו בנעלי בית. לא לתת לפחד לנהל אותן, גם לא לפחדים שלי. יש לי המון עקרונות חיים שקשורים לאומץ וחוסן. אבל האם אעיז להציע להן ללכת ברחוב בערב כמו אבא שלהן לבד עם אזניות? שום סיכוי.

 

9.

איך יוצאים מזה? מהפחד הזה, שאינו מוצדק בכלל אבל בכל פעם המציאות מצדיקה אותו מחדש. איך הופכים את הטבע והעיר למקומות שהילדות שלי ירגישו בהם בנוח? מעבר לאמירות ניו אייג׳יות על חוסן פנימי. אין לי מושג. אולי זה בכלל בידיהן של אימהות לבנים? או בידיהם של מפרסמים ואנשי טלויזיה להתחיל לשים לב לפרטים הקטנים? אין לי מושג מה עושים, אבל מרגע שעלה הפוסט ההוא בפייסבוק אני רק שמה לב כמה שאנחנו עדיין אורחות זהירות בעולם ששייך לגברים. וכמה כיף יהיה לשים אזניות בחושך בפעם הבאה שאני חוזרת מהרצאה. רק תדמיינו את זה. יא אללה. רק תדמיינו את זה.