שנות הנדודים ללא בתי ספר הכינו אותנו למצב הנוכחי

 

מיה טבת דיין | לאן שנצוף שם בית

1.

כבר שבועיים אנחנו בבית. הסתגרנו עוד לפני שסגרו את בתי הספר, כי חשבנו שככה נוכל אולי להמשיך לעזור לשני הסבים ולסבתא שנמצאים בקבוצת סיכון. הילדות מיד החליקו לשגרה משל עצמן:  הן הולכות לישון מתישהו. קמות מתישהו. סוגרות את הדלת שלי כדי שאוכל לכתוב בשקט. הן קוראות לי רק כשהן נהיות ממש רעבות. או כדי להשוויץ במשהו שיצרו. מה הן עושות עם עצמן כל הזמן הזה? אני יודעת רק מהעדויות בסלון:  לפעמים תפזורת של דפים ומשחקים וצבעים ולפעמים שלושה אייפדים מרוקנים מבטריה. אתמול אחת מהן נרדמה מחובקת עם האייפד כמו שמחבקים אהוב.

2.

אני מודה שלא פתחנו אף אחד מהלינקים שנשלחו אלינו לפעילויות עם ילדים בבית, לא הצטרפנו לקבוצות הטלגרם, לא עקבנו אחרי הלינק של משרד החינוך, התעלמנו כמעט לחלוטין מתכנית החינוך מרחוק, לא אימצנו אף אחת ממערכות השעות שהציעו שלל מומחים לניהול הזמן ולחינוך ביתי. אם אפשר לומר שמשהו בחיים שלנו עד כה הכין אותנו למצב הנוכחי הרי שאלו השנים שלנו בדרכים ללא בית ספר. שנות הבלי-חינוך. באנגלית זה נשמע נחמד יותר: לא home schooling אלא no schooling.

3.

מה זה בעצם אומר, נו סקולינג? בעיקר שמאמינים בסקרנות טבעית. ושסומכים עליה שתוביל אותנו ללימוד הנכון תמיד, בכל גיל. לא לפי שכבת הגיל שלנו או הדת שלנו או הקהילה שלנו. פשוט, כל אחד ומה שמעניין אותו. וכל אחד בדרך שהכי מתאימה לו ללמוד. אם במקרה מתאים לך סדר יום,  מערכת שעות, תכנית לימוד, אז יופי. ואם לא, אז כל אלה ממש לא נחוצים. גם לא כיתה ומסגרת בית ספר ומערכת שעות וגם לא בהכרח מורה. אם תרצו אפשר גם לדמיין את זה ככה: במקום שמערכת שלמה תרעיף על ילד אחד לינקים ולימודים והפעלות מקרוב ומרחוק, ילד אחד מקשיב לסקרנות של עצמו, ואז מחפש היכן ללמוד את מה שמסקרן אותו, ומלקט את הידע מכל מקור אפשרי. בצמא. לפעמים בנואשות. ממש כמו שעושים כשממש חייבים לדעת משהו.

4.

כשאמא שלי גססה אני זוכרת שהייתי נואשת למשהו יפה. התחלתי ללמד את עצמי בלילות סריגה יפנית. זה היה כל כך יפ בעיני שרציתי לסרוג הכל, בובות לילדות שלי, שהיו אז קטנטנות, וכלי מטבח ושמיכות. רציתי להיות מוקפת חוטים צבעוניים ולדמיין שהעולם רב יופי. ההיפך מכל הכאב והצער שליווה את החודשים הארוכים ההם אז. אני זוכרת שהפסקתי לישון בלילות. זה היה זמן השקט היחיד. ישבתי וראיתי סרטונים ביו טיוב. בהתחלה לימדו איך מחזיקים מסרגה. אבלל תוך כמה שבועות כבר סרגתי עכברית עם חצאית ונעלי בלט. למדתי לקרוא הוראות בשלוש דרכים. קראתי אולי עשרה בלוגים של אמני סריגה. הכרתי טכניקות לפרטי פרטים. בבקרים הייתי זומבי. אבל הלב שלי דהר. הקפתי את אמא שלי ואותי בכל הצבעים האלה. היא מתה חבושה בכובע טורקיז שסרגתי לה. היא הבינה שאני סורגת כדי להציל את נפשי.

5.

איך לא נעמוד בדרכם של הילדים שלנו כשהם מצילים את נפשותיהם, נואשים להשיג איזה ידע, מתפוצצים מרוב סקרנות לגבי משהו חדש שנגלה להם? אחרי הכל יש להם את כל הזמן שבעולם לעשות את זה, ויכולת קליטה עצומה פי כמה וכמה משלנו. בנו סקולינג התפקיד שלך כהורה הוא פשוט: לא לעמוד בדרכם. לא לומר להם שיש משהו חשוב יותר לעשות עכשיו. או שמה שהם אוהבים לא ראוי ושילכו ללמוד מתמטיקה. ולפעמים גם לא להגביל אותם לספרים שמשרד חינוך כלשהו החליט שראוי שילמדו כרגע, כי הם, למשל, בני שמונה.

5.

אנחנו לא דוגמא לכלום. אנחנו בנו סקולינג רק לתקופות. אבל אני יכולה לספר איך זה עבד אצלנו. בשנה שעברה למשל נעמי-לי לא להכה לכיתה גימל. היינו חודשים שלמים בהודו ובקנדה והיא לא הלכה לבית ספר ולא למדה שום דבר מתכנית הלימוד, פרט לגיאומטריה שעניינה אותה. אז חברה טובה שלי נתנה לה שיעורי גיאומטריה.  בשאר הזמן היא לימדה את עצמה אמנות: בסוף השנה היא ידעה לסרוג במסרגה אחת ובשתיים, טכניקות בצבעי מים, בפסטלים, בשפכטל, רישום מודל בעיפרון, הצללות ותלת מימד, תפירה, רקמה ועבודה בסיסית בחימר ובלבד. איך היא למדה את זה? קצת ממני. קצת מסבתא עדה. קצת מסבא דובי. הרבה היא חיפשה ביוטיוב, שאלה מסביב, נטפלה לכל מי שהכיר טכניקות שחשובות לה ואז המשיכה והתאמנה עליהן ימים ולילות. ואז השנה עברנו לתל אביב והיא החליטה ללכת לבית ספר. אני מודה שחששתי מה יהיה. אבל גם לא עזרתי יותר מדי. לקח לה בערך חודש להשלים את הפער של השנה ש"הפסידה". עם מעט (מאוד) עזרה שלנו, יותר עזרה של המורה, והרבה עזרה של עצמה. בעיקר היא חיפשה את הידע בכל מיני מקומות, שזה אולי הדבר הכי חשוב שלומדים בנו סקולינג. איך למצוא את הידע שחשוב לך.

6.

ומה עם מתמטיקה? משום מה זו השאלה שמעסיקה תמיד את כולם. אנחנו עשינו מנוי על אתר שמלמד מתמטיקה בצורה של משחקים. הוא מלווה את הילד מגיל שלוש עד גיל 18 ומקיף את תכניות הלימוד של ארהב וקנדה. זה פיתרון להורים כמונו שלא מתעניינים בחינוך ביתי ובלהיות מורים של הילדות שלנו מעבר לעזרה פה ושם. אז הן "משחקות" באתר הזה כבר כמה שנים ובכל פעם שהן חוזרות לבית ספר מתברר שהן עברו מזמן את החומר הנלמד בכיתות שלהן בחשבון. מה זה אומר על בית ספר? מה זה אומר על לימוד עצמי? מה זה אומר על האופן שבו אנחנו מאמינים שילדים צריכים ללמוד? לא יודעת. אבל זה בטוח אומר שיש עוד דרכים.

7.

עם כל האהדה שלי לנו סקולינג, הבנות שלי דווקא שמחות ללכת למסגרת. הן מסתדרות עם שיעורים בכיתה, גם עם השיעמום בכיתה, ונדמה לי שהן מכינות את רוב שיעורי הבית, ושבסך הכל הולך להן בסדר במבחנים. אני לא עוקבת מקרוב, שלא יחשבו שמבחנים וציונים מהווים איזה מדד ביני לבינן. או שזה מדד הכרחי להצלחה. כל המחקרים מראים שילדים שגדלו בחינוך ביתי ובנו-סקולינג מגיעים להישגים וקוטפים פרסים והופכים למבוגרים יצירתיים ומצליחים מאוד. אם זה מה שמעניין אותם, כלומר. וזה הדבר היחיד שמנחה אותי בתוך הכאוס הזה של חינוך ילדים: שהילדות שלי יהפכו לבוגרות שיודעות מה מעניין אותן. שלעולם לא יצאו אחרי שנים במערכת ויידרשו לעזרה של איזה מכון להכוונה מקצועית או למישהו שיספר להן במה הן טובות. מהבחינה הזאת אנחנו חיים חיי מישוש: הילדות ממששות את החיים בבית ואת החיים בבית ספר, את החיים עם חברות ובלי, את החיים בבית קבע ובמסע, בארץ ובארצות אחרות. הן ממששות שפות. הן לומדות להכיר את עצמן בכל מיני סיטואציות ולזהות מתי הן שמחות ומתי פחות. אז גם עכשיו: אנחנו ממששים את החיים בסגר. במגיפה עולמית. ממששים את חוסר הודאות. את השאלות שנותרות בלי תשובות. בלי מערכת שעות ובלי לימוד מרחוק. זה הלימוד שלהן וגם שלנו. במישוש המציאות. "אז אולי לא נחזור לבית ספר עד שנה הבאה"? נעמי-לי שאלה אותי אתמול. אולי, עניתי לה. ואז היא הלכה וציירה את המילה "אולי" בגדול במחברת הציורים שלה וככה היא התנוססה פתאום: יפה וצבעונית ומלאה חיות קטנות שמציצות ממנה וחוסר ודאות. ממש כמו המציאות עכשיו.