*אימהות מלחמה | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 11.10.2024*
שלושה ימים לאחר נפילת הטיל ופגיעת ההדף הרצינית שספגנו, הייתי עם הילדות שלי על מטוס לקפריסין. חברים ייעצו לי לא לכתוב על זה. מטוס לקפריסין אינו בשום צורה חלק מ״ביחד ננצח״. הוא לא חלק מ״חוזרים לשיגרה״. אם כולנו נעלה על מטוסים לקפריסין מה יישאר מאיתנו? וחוץ מזה, לא כל אחת יכולה לעשות את זה, אז למה לכתוב?
.
ובכל זאת כתבתי. כתבתי על כך בפייסבוק ואני כותבת גם כאן. כי גם אני הרגשתי שאני לא יכולה לעשות את זה, נקרעתי כשהייתי צריכה לבחור במי לטפל, בילדות שלי או באבא שלי, כשהשארתי אותו בבית השבור, לבד, וכי הסיפור אינו באמת על מטוס או על טיסות, הוא על אימהות, כלומר, על להיות אמא בזמן הזה.
.
כל חברותיי אומרות שאיש לא הכין אותנו להיות אימהות במלחמה כזאת, שמתנהלת גם בעורף, בעיר, בבית. וביום שבו ישבנו על רצפת המקלט והיינו בטוחים שהבית מתמוטט מעלינו, הרגשתי את זה יותר מכל השנה האחרונה: אני לא יודעת להיות אמא עכשיו. אין לי מושג. אני אפילו לא יודעת עדיין להיות הנערה המבוהלת ההיא שישבה במקלט הזה ממש במלחמת המפרץ. אז איך אהיה האמא?
.
ובאותה נשימה ידעתי בדיוק איך להיות האמא.
ידעתי שאסור לי לעשות גזלייטינג למה שהילדות שלי מרגישות. לכן לא אמרתי להן שאין מה לדאוג. כשהן אמרו שהן מפחדות, אמרתי נכון זה נורא מפחיד, וכשהן אמרו שהן חושבות שהן הולכות למות אמרתי להן שגם אני אבל שעדיין יש לכולנו תפקידים בעולם. וכשהן אמרו תבטיחי לנו שאת מוציאה אותנו מפה, מהמקלט ומהפחד ומהארץ, אמרתי להן מיד שאני מבטיחה.
.
למרות שלא היה לי מושג איך. שום חברת תעופה לא טסה לישראל, ונדרש לילה לבן שלם להשיג כרטיסים. למרות שכל הזמן רק בוטלו טיסות. ושלא הכרתי את היעד שאליו טסנו ולא הכנתי כלום והייתי מרוקנת לגמרי מכוחות.
.
טסתי איתן כי הבטחתי להן את זה ברגע אחד, שבו ההבטחה שלי היתה הדבר היחיד היציב בחדר. אחרי שנה של הבטחות שהתבדו, ששום דבר לא יקרה, הייתי חייבת לעמוד במילה שלי. וכך השארתי מאחור את אבא שלי, אנשי המקצוע, הבית ההרוס, וטסתי עם מחשבה אחת: זה התפקיד שלי עכשיו כאמא.
.
לא חשבתי על המדינה. על הצבא. על הניצחון. גם לא על אפיסת הכוחות שלי. היומן המלא. הייתי מגויסת רק לדבר הזה: לקיים את המילה שלי.
.
וכשנחתנו לא רק שלא היה לנו מושג היכן אנחנו, גם לא היו לנו שום עניין או סקרנות. לא הגענו לטייל. הגענו להרגיע את הטראומה. חברים אמרו, אם אתן כבר שם למה שלא תיהנו? אבל הנאה בכלל לא היתה ברשימה שלנו. היו בה ארבעה דברים: לישון. לנוח. להירגע. ושוב לישון.
.
בערב הראשון ישבנו מול המנות שהזמנו בטברנה מקומית, ולא הצלחנו להכניס כלום לפה. לזה מתכוונים כל הביטויים שעוסקים בטעם - טעם החיים, למצוא טעם בדברים, לטעום חוויות. לא היה לנו טעם ולא תיאבון.
.
כן קפצנו מכל אגזוז של אופנוע. מכל בום של משאית פורקת סחורה. מכל רוח שורקת. אפילו מאנשים שסתם צעקו ברחוב. וגם בלי קפיצות שמתי לב שאני לא נושמת כרגיל, כלומר אני כן שואפת אוויר אבל אני לא נושפת אותו עד הסוף החוצה. ולא זכרתי איך מחזיריםאת הנשימה.
.
מתישהו לימדתי את הילדות להבחין איפה הפחד תופס אותן בגוף והתחלנו לטפוח בטפיחות חוזרות על המקומות הללו. יום אחד נכנסנו לחנות ספרים ולאחר מכן שקענו בקריאה לכמה ימים. בימים אחרים עברנו לסדרות בנטפליקס.
.
כל השבוע ביטלתי הרצאות, ביטלתי מפגשים, ביטלתי אירועים. התנצלתי המון. אבל לא היתה לי ברירה. זו היתה המלחמה שלנו, המלחמה על הלב ועל הנפש, והמפקדת הייתה אני. הייתי חייבת לטפל בילדות שלי, ובעצמי.
.
אימהות בסביבתי מנהלות את המלחמות שלהן בדרכים שונות. יש מי שברגעים כאלו מתרוממות על שתי רגליים ושבות מיד לעשייה. יש מי שמחדירות בילדיהן חוסן של אמונה ושליחות. יש אימהות שעוברות לסדר היום בלי למצמץ וילדיהן לומדים מהן את היכולת הזאת. חשבתי על כולן השבוע. אהבתי אותן על שלל הדרכים שלהן להיות אמא בעת הזאת. ורק לאחר מכן חשבתי גם עליי, ואהבתי גם את עצמי.
.
שבוע אחרי שנסענו הדריכות של כולנו פחתה. חזרנו לאכול. והנשימה שלי כמעט הסתדרה. וכשכתבתי על כך בפייסבוק קיבלתי בתגובה מאות מכתבים שלימדו אותי שאנחנו לא לבד: מסתבר שהמון ילדים קופצים עכשיו מכל רעש הכי קטן. המון אנשים חיים עם קפיץ דרוך בבטן, המון לא ישנים בלילות, או ישנים עם בגדים, או לא אוכלים טוב בכלל, או טסים, או שסתם נשחק אצלם הטעם.
.
אבל זה כמעט לא מדובר. אולי כי מה הטעם. אולי כי זה לא ביחד ננצח. ולא חזרה לשגרה. אולי כי זה באמת לא מתקרב לקרסוליים של הצרות הגדולות, האיומות, של המלחמה הזאת. אולי כי אימהות גם בימי שלום סופגות על כל דבר קטן ביקורת ואיך תספרי עכשיו בפירוט על הטראומה שלך ושל הילדות שלך, כשהאירוע שעברתן לא רק קטן ביחס לאחרים, אלא אף מכונה אירוע ״ללא נפגעים בנפש״?
.
השבוע הזכרתי לעצמי שנפילת טיל בצמוד לבית שלך זה בכלל לא דבר קטן, ושיש לו נפגעים בנפש. ושלהיות אמא בתוך זה, זה בכלל לא דבר קטן וגם זה קשור לנפש. חשבתי על אימהות בעוטף ובצפון, אימהות מפונות, אימהות המילואים, אימהות החיילים. על אימהות גרושות במלחמה ועל אימהות חד הוריות. על כך שצו השעה הוא להילחם ולנצח, כן. אבל להיות אמא זה חלק מזה. מהמלחמה ומהניצחון. כי בלי שמירה על ילדייך ועל עצמך אין מלחמה ואין ניצחון. אין ביחד. ואין חזרה לשגרה.
.
אוקטובר מציין גם שנה שלמה של עבודת האימהות במלחמה. עבודה שנעשית בבית. לפעמים בבתים זמניים או במלון מפונים, לפעמים בבתים שבורים מהדף, ולפעמים בכלל בעיר זרה, מול צלחת שלא נאכלת או מול נטפליקס. גם שם את אמא במלחמה. גם כשאת חלק מהסיפורים שאינם בכותרות, עושה דברים כביכול קטנים, אבל באמת הם חלק מהניצחון: את עומדת בהבטחה אחת יחידה שנתת לילדותייך. את עוזרת להן למצוא שוב שקט. מלמדת אותן לישון מחדש.
.
הטור הזה מוקדש לכל אימהות המלחמה הזאת – אתן יודעות מה אתן עושות. אתן עושות את זה מעולה.
.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום ושקט,
.
.
מיה טבת דיין
