איך התהפך לי הכסף

אנחנו בימים של התהפכות, בין התהפכות הגורלות של פורים לבין הסדר הגדול של פסח, ומסביב הדיבורים על הפיכות, רפורמות ומהפיכות, ובמפגש שהיה לי בבנק ישראל בשבוע שעבר נשאלתי איך בעצם התהפך היחס שלי לכסף? איך הילדה שגדלה בחובות ובאינפלציה דוהרת, ושהפכה למבוגרת שמפחדת בכלל לבדוק את העו"ש שלה, התחילה להעיז להסתכל על כסף, לדבר עליו ולכתוב עליו טקסטים ממש כמו זה שפה עכשיו?

.

וסיפרתי שם שהיחס שלי לכסף התהפך במקום הכי לא צפוי, היכן שכולם אומרים שאין כסף.... בעולם הספרות!

.

ומה שקרה היה שבמשך זמן רב גם אני דיקלמתי את המשפט המוכר: בספרות אין כסף. ומכיוון שאין כסף, את גם לא מתעכבת מדי על החוזים, כי מה זה כבר משנה כשאין כסף. ואת עובדת בשלל עבודות אחרות כדי לממן את ה"תחביב" הספרותי שלך. ואת שומעת שמשוררים וסופרים היו סגפנים עוד משחר ההיסטוריה. ואפילו שהעוני הכרחי ליצירה!

.

עד שיום אחד הבחנתי שבספרות יש כסף: הוא מגיע למו"לים ולבעלי החנויות, ולכל אלה יש סניפים יפים ורכבים נהדרים ורשתות ואחזקות ומה לא – מספרות! ובסכומים קטנים יותר הוא מגיע למפיצים, למגיהים ולעורכי לשון ולעורכים ולמנקדים ולסדרי הדפוס ולמעצבים הגרפיים – וואו! כל כך הרבה אנשים. ובבת אחת הבנתי שאני, מיה הקטנה, מפרנסת עשרות ואולי מאות משפחות עם הכתיבה שלי. בעצם אני לא סתם משוררת, אני טייקונית שירה! חחחח טוב נו, כמובן שלא טייקונית, כי אני האחרונה שרואה מזה כסף. אבל הבנתן על מה אני מדברת נכון? כשאני הבנתי את זה, הבנתי עוד שני דברים:

.

האחד, שאני מעוניינת להיות עצמאית. כי גם אני מעוניינת להימנות על כל מי שמתפרנסים מהיצירה ומהעבודה שלי, וכי אני רוצה לשלם באהבה ובנדיבות משכורות למי שאני בוחרת, וביניהם לשלם גם לעצמי.

.

והשני, הבנתי שממש כפי שאני מפרנסת המון אנשים ביצירה שלי, הרי שהמון אנשים אחרים מאפשרים לי ליצור, לפנות זמן, לחשוב ולכתוב. ושעל כל שיר שלי אמנם חתום השם שלי, אבל חתומים גם עוד המון שמות שקופים אחרים: האהוב שלי, הבנות שלי, אבא שלי, החברות שלי, אפילו מי שמוציאה את הכלב לטיול יומי, ובעצם כל מי שמאפשר לי להשתחרר כדי לעבוד.

.

ואז הסתבר לי שאני בעצם עובדת עם צוות ענק של אנשים!

.

ולבסוף היתה לי הבנה שלישית: הבנתי שאנחנו כמעט לעולם לא מתבוננות ככה על שוק העבודה ועל כסף. אנחנו מתבוננים על עצמנו כאילו אנחנו אי יחיד בעולם. כמה *אני* מרוויחה, כמה שווה שעת עבודה *שלי*, כמה *אני* אתקדם. כמעט לעולם אנחנו לא מודדות את העשייה שלנו ב"אנחנו". ובטח לא את היצירה שלנו, יצירה תמיד נחשבת משהו פרטי ואישי וחתום בשם.

.

אז בבנק ישראל השבוע תהיתי איזו מין כלכלה זו תהיה, כלכלת ה"אנחנו", הכלכלה ההפוכה לכלכלת ה"אני": שוק שלא מנצל אחרים אלא מעריך ורואה את התרומה שלהם. עובדים ועובדות שמבינים שהעבודה שלהם מפרנסת המון אחרים. שכולם כל הזמן מפרנסים את כולם. ושכולם כל הזמן שותפים בפרנסה זה של זה.

.

ואני חושבת שזה יסוד חשוב מאוד בכלכלה פמיניסטית: להבין שאת אישה חופשיה ומשוחררת בזכות נשים אחרות שעובדות עבורך ומשחררות אותך. ולראות אותן: את כל הנשים העובדות, ואת כל הגברים העובדים, על כל המעמדות, הצבעים והגזעים שלהם. וזה הפמיניזם שמרגש אותי.

.

ביני לביני אני קוראת לזה "כלכלה אימהית", כי נדמה לי שככה אימהות ממנכ"לות את הבתים שלהן, מתוך ראייה של כולם ושל התלות ההדדית של כל חברי המשפחה אלו באלו. אני מניחה שזה לא נכון לגבי כל האימהות וכל הבתים. אבל אני רוצה להאמין שבמשפחות, ככלל, אף אחד לא מתעשר על חשבון ניצול האחרים. ושכולם מגדילים אלו את אלו ביחד. ובכל אופן, זו המחשבה שנולדה לי כשהתהפך לי הכסף.

.

ואני מאחלת גם לכן היפוכים והתהפכויות מיטיבות, אימהיות בקטע טוב, פמיניסטיות בקטע הכי טוב, וכרגיל אתן מוזמנות להגיב לי או לספר לי דברים שכדאי שנחשוב עליהם כאן ביחד,

ושתהיה לכולנו שבת שלום,

מיה טבת דיין